🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
רבנו יונה, בספרו "שערי תשובה" (שער שלישי, סעיף יז), מביא שיש מצוות עשה מן התורה לזכור את חסדי הקדוש ברוך הוא, ולהתבונן בהם. הוא מביא כמה פסוקים המוכיחים שיש מצווה זו, ובהם שני פסוקים מפרשתנו: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ", ו"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
בואו נסתכל בפסוקים עצמם, בפרשת עקב. כתוב תחילה שהקדוש ברוך הוא אמר שהוא הולך להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, ולכן צריכים לשמוע את המצוות. ואז ממשיך: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". מה הקשר בין הציווי לשמוע את המצוות, לבין הזכרת הדרך שהוליך השם אותנו ארבעים שנה במדבר?
"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ... לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"
דברים ח, געל ידי שאנחנו מתבוננים בדרך שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים והוליך אותנו במדבר, נבין את עניין שמירת המצוות: בדרך, הקדוש ברוך הוא רצה לענות אותנו, לנסות אותנו, לדעת מה אנחנו חושבים בליבנו — וזה גם בשביל ללמד אותנו ש"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". וגם, מצד שני, השם נתן לנו את כל צרכינו — שמלתנו לא בלתה, רגלנו לא בצקה — ארבעים שנה. כלומר, גם עשה עמנו ניסיון, לדעת מה בלבנו, וגם לימד אותנו ש"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ", וגם קיבלנו את כל צרכינו, ולא נענשנו כלל, אף שהלכנו כל הזמן במדבר, בצחיחות שאינה נורמלית.
ולבסוף מסיים: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" — ושוב חוזרת התורה ומזכירה: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ". לכאורה אין אנו מבינים לגמרי מה הכוונה בפסוקים האלה: איזה קשר יש בין שמירת המצוות לבין כל התיאור הזה?
מביא חובת הלבבות, בתחילת שער הבחינה — שער הקדמה: אחת הסיבות שאנשים אינם מודעים לחסדי הקדוש ברוך הוא, היא שאינם מבינים את הייסורים שקורים בעולם. יש שני סוגי ייסורים: יש ייסורי הגוף, ויש עוד סוג של ייסורים — שאדם מתייסר בין היצר הרע ליצר הטוב, ואינו הולך בדיוק כמו שהוא רוצה. והנקודה היא: הקדוש ברוך הוא מוליך את האדם, כל ימי חייו, בחסדים גדולים — לומד אותו לימוד שיבין להמליך את הקדוש ברוך הוא על עצמו. הקדוש ברוך הוא מסדר את הדברים בחיי האדם, כך שהוא צריך להתמודד, להתגבר על יצר הרע, להצדיק דין שמים כשלא הולך לו כמו שהוא רוצה — כל זה בונה בתוך ליבו מלכות שמים, שאדם יגיע בפנימיות ליבו לדעת שהשם הוא אלוקים.
וזהו העניין: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" — כלומר, מה שמחיה את האדם כשהוא אוכל לחם, אינו הלחם עצמו, אלא החיות הפנימית, הכוח הרוחני, הקדושה שבתוך המאכל — מה שאינו נראה לעין, אך הוא זה שמחייה אותו. הקדוש ברוך הוא מְהַוֶּה את העולם בכל רגע מחדש; מה שנראה לנו כדברים גשמיים, אינו באמת גשמי — זהו רק השם, המחיה את העולם. וכיצד אפשר להגיע לכך שבפנימיות ליבנו נבין דבר גבוה זה? על ידי שהשם מְנַסֶּה אותנו: אנחנו צריכים להתמודד ולהתגבר, לראות מה השם עושה, כדי לדעת בלבבנו, "הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא" — כלומר, האם תמליך את הקדוש ברוך הוא, תעשה את המצוות, ותדע שהשם הוא אלוקים — להגיע להכרה פנימית שהשם הוא אלוקים.
לכן השם מביא לאדם את כל הדברים שאינם הולכים לו כמו שהוא רוצה, ומתנשא בהם על ענייני היצר הרע — כל אלה הם החסדים הגדולים ביותר בעולם. תרגום אונקלוס מפרש את "יְיַסֵּר" — לשון לימוד: "כְּמָא דִּמְאַלֵּיף גַּבְרָא יָת בְּרֵיהּ" — כמו שהאב מלמד את בנו. השם אלוקיך מלמד אותך — כאן הכוונה: לימוד נגד הטבע, שהאדם חושב שהכול צריך ללכת כמו שהוא רוצה וכמו שהוא מבין שכך צריך להיות. אלא שהאדם מתכופף, ומבין שהקדוש ברוך הוא הוא המלך על כך — זהו החסד הגדול ביותר בעולם: שאדם יקבל דעת נכונה, הבנה אמיתית, מה קורה בעולם — שהשם הוא אלוקים, כי לא הלחם לבדו הוא מחיה את האדם, אלא הכול מוציא השם יחיה אותו.
זהו עניין "לזכור את כל הדרך" — לזכור באהבה את כל מה שקרה לנו, ומזה להבין שכך זה קורה לנו גם היום: כל מה שקורה לנו הוא רק בשביל החסד הגדול, להגיע להכרה ש"הַשֵּׁם הוּא הָאֱלֹקִים" — הוא מלך העולם.