🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת ואתחנן, בעשרת הדיברות, נאמר: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". בפרשת יתרו, בעשרת הדיברות הראשונות, נאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". חז"ל דרשו: "זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֱמְרוּ" — הקישו את "זכור" ל"שמור". אבל נותרת שאלה: "זָכוֹר" מובן — זוכרים את השבת בדברים הנאמרים על היין, על ידי קידוש. אך "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" — כיצד, על ידי שמירה (הימנעות ממלאכה), אני מקדש את השבת?
אמרו חז"ל: לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה. מציאה גדולה כתובה בילקוט שמעוני, על פרשת ויקהל: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" — כאן, במקום הזה בלבד, לפני ציווי השבת, כתבה התורה שמשה רבנו הקהיל את עם ישראל. מה עניינה של הקהלה מיוחדת זו — הרי לא בכל מצווה נאמר "ויקהל"?
"רבותינו בעלי האגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה, אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת — כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהיכנס לבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר — כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני."
ילקוט שמעוני, פרשת ויקהלמכאן אמרו: משה תיקן לישראל שיהיו דורשים בענייני היום — הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. עד כאן לשון הילקוט שמעוני. רואים עד כמה חשוב לפניו יתברך קילוס שמו הגדול בקרב בניו — כאילו כל מטרת עסק התורה הקדושה ביום שבת קודש היא, בעיקרה, שעל ידי כך מתקדש שמו יתברך. מדוע דווקא לימוד תורה קשור לקידוש שמו יתברך?
התורה הקדושה, כידוע בזוהר, כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא — הכול "מכתב אלוקים הוא", כמו שכתוב על הלוחות: "מִכְתָּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". וכמה נחת רוח יש למלך כשקוראים את מכתבו האישי — בפרט ברבים, כשעומדים ומחבבים כל מילה שבו. אם כן, כמה אושר ונחת יש למלך, כשכולם הוגים ודורשים את מכתבו האישי, שנתן לעם ישראל! ואפשר להוסיף שגם על ידי ההתפעלות מאור התורה ומחוכמתה הנפלאה, כששומעים דברי תורה — מקלסים ומשבחים ומפארים את נותן התורה, ומודים לו על כך באותה עת ותמיד. אז אם כן, פועל יוצא מכך, שמקלסים ומודים לקדוש ברוך הוא על התורה כולה. לכן יש עניין גדול בשבתות ללמוד תורה יותר מבימות החול — כי בימות החול, כל אדם עסוק במלאכתו ובצרכי ביתו, ואין לו פנאי מספיק ללמוד; אבל בשבת יש פנאי, כי "זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֱמְרוּ" — על ידי שאדם שומר את השבת מלעשות מלאכות, נעשה פנוי יותר לעסוק בתורה, לקיים כראוי את מצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".
ומכאן גם עולה, למה נקראת התורה "שירה". בפרשת וילך חוזרת התורה כמה וכמה פעמים על כך: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא, וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד". לפי מה שביארנו — לימוד התורה, בין בחול ובין בשבת (ובשבת עוד יותר), הוא עצמו שירה: על ידי ששומעים תורה ונהנים ומתקרבים לקדוש ברוך הוא, ושומעים את חוכמת התורה ומתפעלים — אין לך קילוס גדול יותר לנותן התורה מזה.
בעניין לימוד התורה בשבת קודש, כדאי לציין את ה"בן איש חי", בהקדמתו לפרשת שמות, שכותב חידוש עצום: שבת היא מעין עולם הבא, ולכן, כשם שאמרו חז"ל שצריך להרבות בה בעסק התורה, כי אז מצליחים בה יותר בבניין הרוחני — כתבו המקובלים שגודל הפעולה הנעשית על ידי עסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה על ידי עסק התורה בימות החול. ואומרים בשם הרב סלמן מוצפי, שוודאי מצא לזה מקור בזוהר הקדוש ובספרי המקובלים — ואף מתבטא שה"בן איש חי" הפחית במכוון את המספר האמיתי, שהוא הרבה יותר מאלף, אלא שלא רצה שיחשבו שהוא מפריז ומגזים.
וניתן להסביר: כיוון שהשבת מעין עולם הבא, וכתוב על "יומו" של הקדוש ברוך הוא, שהוא עולם הבא — "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר" (תהלים צ, ד) — שנה אחת שם שווה כמו יום אחד כאן, ומכל מקום, שעה אחת "פה" שווה פי אלף. אם כן, כיוון ששבת נמצאת בדרגה רוחנית גבוהה כזו של "מעין עולם הבא", כל דקה בה שווה ערך פי אלף לפחות, אם לא יותר.
בן איש חי, הקדמה לפרשת שמותעוד כותב הרב זלמן לונדין, ששמע מהחפץ חיים, מובא בספר "לב אליהו" חלק א: כל השבת שווה כנגד כל התורה כולה — כמו שאמרו חז"ל. לכן כל מצווה שעושים בשבת שווה כנגד תרי"ג מצוות, כמו כל מצווה בשבת שווה כמו תרי"ג מצוות. ולפי הגר"א, שכל מילה בדברי תורה היא בעצם מצווה בפני עצמה (וכפי המובא בירושלמי — כל תיבה בדברי תורה או בלימוד התורה היא מצווה בפני עצמה), כשעושים זאת בשבת, מכפילים כל אות ואות, כל מילה ומילה, במספר תרי"ג. אם כן, כשאדם יושב ולומד בשבת, אין סוף למצוות שיכול להוסיף על חשבונו — הזדמנות לקלס ולעשות נחת רוח גדול לקדוש ברוך הוא, כדי שיהא שמו הגדול מתקלס בין בניו.
נזכה להגות בתורה כראוי, כדבעי, כל ימי חיינו, ובעיקר בשבתות ובימים טובים, ונזכה על ידי לימוד התורה הקדושה בהתמדה, בעמל ובהגיעה, שמשה רבנו — שאינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת תצווה — יחיש ויגאלנו גאולה שלמה, במהרה בימינו, אמן.