מצוות אהבת השם מחייבת גברים ונשים כאחד. לימוד תורה הוא דרך מרכזית להגיע אליה; כיצד אפוא מגיעות נשים ובנות, שאינן מחויבות באותה מצוות תלמוד תורה, לשלמות האהבה?
התשובה אינה שחסר להן כלי, אלא שניתן להן כלי אחר. השם טבע בנשים כוח רגשי, יכולת דיבור מחברת ונטייה לשירה ולהודיה. כאשר מפתחים את הכוחות האלה בקדושה, הם נעשים דרך ישירה אל “ואהבת את השם אלוקיך”.
פרק אהספרי והרמב״ם קושרים בין “ואהבת” לבין “והיו הדברים האלה”: על ידי שהאדם עוסק בדברי תורה, הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם ומגיע לאהבה. אך אהבת השם היא מצווה תמידית שאינה תלויה בזמן, וגם נשים חייבות בה.
ברור אפוא שאם התורה חייבה את כולן במטרה, היא נתנה לכל אחת דרך להשיגה. נשים לומדות את ההלכות והאמונות הדרושות להן, ולצד זאת ניתנה להן יכולת טבעית מפותחת לעורר את הלב.
לעיתים נשים חשות צעד אחד לפני שהמחשבה המילולית מספיקה להסביר. הלב קולט, מתחבר ומגיב. כוח זה אינו תחליף לעבודה, אלא חומר גלם לעבודה: להפנות את הרגש אל חסדי השם, אל תפילה, אל שירה ואל אהבה.
מה שגבר עשוי להשיג לאחר מהלך ארוך של עיון, אישה עשויה לעיתים לפתוח אליו שער דרך רגש חי. כל אחד ואחת נדרשים להשתמש בכוחות שקיבלו.
בפשט, “והיו הדברים האלה” מתייחס לאחדות השם ולאהבתו שנאמרו בפסוקים הקודמים. חז״ל דורשים מ“ושיננתם לבניך” את לימוד התורה כולה. אין סתירה: כל התורה כולה מכוונת להחדיר בלב אחדות ואהבת השם.
לכן אצל מי שמצווה בתלמוד תורה, “הדברים האלה” מתרחבים לכל התורה. ומי שאינה מצווה באותו היקף ממשיכה להיות שייכת לליבה של הפרשה: לדבר על אחדות השם ואהבתו בשבתך בבית, בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך.
יש בית שבו כל מאורע מתפרש דרך פחד וכעס, ויש בית שבו לומדים לומר: ראו כמה השם עזר לנו, כיצד הסתדר הדבר, איזה נס קטן אירע. אם שמדברת כך אינה רק מספרת סיפור; היא מכניסה בילדיה השקפת עולם מוארת.
זהו תפקיד מתמשך: לזהות חסד, לבטא אותו, לשמוח בו ולהפוך אותו לשפת הבית. הדיבור נעשה “ושיננתם לבניך” של אמונה ואהבה.
פרק גבשירת הים התורה מקדישה פרשה מיוחדת למרים ולנשים. הגברים שרו בפיהם; הנשים יצאו בתופים ובמחולות. “ותצאן כל הנשים אחריה” – אף אחת לא נשארה מאחור. התופים שהוכנו כבר במצרים העידו על אמונה שהישועה תבוא.
השירה איננה קישוט. היא היכולת לתת לאמונה גוף, קול וקצב. כוח זה מופיע בהמשך אצל דבורה וחנה, וממשיך בנשות ישראל המביאות לבית שמחה ותודה.
חז״ל אומרים שמיום שנברא העולם לא היה אדם שהודה להשם עד שבאה לאה ואמרה “הפעם אודה את השם”. ודאי הודו לפניה; חידושה היה שהיא עשתה מן ההודיה “פֶּלֶךְ” – אומנות ועיסוק קבוע.
יש אברהם עמוד החסד ויצחק עמוד העבודה. להודיה יש אמא: לאה. ממנה יצאו יהודה, דוד ודניאל, אנשי הודיה. וממנה קיבל העם כולו את שמו: יהודים, אנשים שתפקידם להודות.
פרק דלפי פירוש אחד, לאה קבעה את ההודיה בשם בנה. בכל פעם שקראה “יהודה”, נזכרה מחדש בחסד. לפי פירוש שני, היא קיבלה בן רביעי, יותר מחלקה הצפוי, והבינה שגם שלושת הבנים הראשונים לא היו מובנים מאליהם.
לפי פירוש נוסף, “מודה” פירושו גם מודה על האמת. לאה הבינה שהקושי של היותה פחות אהובה הביא אותה לזכות בבנים. היא הודתה לא רק על התוצאה הטובה, אלא גם על הדרך הכואבת שהתגלתה למפרע כחלק מן החסד.
אפשר להניח ליד המקרר תזכורת שבועית, לכתוב בכל יום חסד אחד או לשתף סביב השולחן דבר טוב שקרה. כך ההודיה מפסיקה להיות תגובה חד־פעמית ונעשית פלך, אומנות חיים.
בת שמודה בקול, שרה, מדברת אמונה ומלמדת אחרים לראות טוב אינה נמצאת בשולי עבודת השם. היא עומדת בליבה. מתוך ההודיה היא מכירה את הנותן, ומתוך ההיכרות היא זוכה לאהבת השם בכל לבה.