לכל אדם יש בחייו רגעים מיוחדים — רגעים של התרגשות. נולד לו ילד, התארס, הצליח מאוד, קרה לו משהו טוב מאוד — והוא כולו נרגש. ישנו חיוב מדאורייתא לנצל את המומנט הזה, את הרגע הזה, לאהבת השם ולהודיה. שני המאמרים הבאים בוחנים את החיוב הזה משתי זוויות — האחד מביא את המקורות ההלכתיים והאגדיים לכך, והשני חוזר אל הפסוק המרכזי בעניין ומגלה בו פשט מפתיע.
נאמר בסוף פרשת מקרא ביכורים: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". למדו חז"ל מכאן: אין מביאים ביכורים אלא בזמן שמחה — משבועות ועד סוכות, כשהפירות גדלים והאדם רואה אותם צומחים ויפים. אז הוא הזמן להביא ביכורים. ולמה לא אחר כך? הרי כבר פג ההתרגשות. חסר בלב המלא — חסר בהודיה. אי אפשר להודות כך.
וכן יולדת מביאה קורבן עולה — ומדוע? למה אינה מביאה קורבן תודה? מבאר הרב נבנצל בשיחות לספר ויקרא, פרשת תזריע: יולדת הרי טמאה לדם במשך ארבעים או שמונים יום. אחרי ארבעים או שמונים יום — כבר איבדו את המומנט, כבר לא מתרגשים, כבר לא מתלהבים, אין כזאת שמחה גדולה. כבר איבדה את הפחד ואת השמחה של הרגע — קורבן תודה כבר אי אפשר להביא.
כך גם רואים בברכת הגומל: אדם שקרה לו נס, כתוב בהלכה שצריך להגיד ברכת הגומל לכתחילה תוך שלושה ימים — ועדיף אפילו בלי ספר תורה, תוך שלושה ימים, מאשר אחר כך, אפילו עם ספר תורה. מדוע? כי באותו זמן, אדם מתרגש, כולו שמח — זהו הזמן להודות לקדוש ברוך הוא.
בספר "טוב להודות" מובא דבר נפלא: כדאי לאדם, עוד כשהוא נמצא בחדר הלידה, להגיד "נשמת כל חי" בהתלהבות ובהתרגשות, לפני שמאבדים את הרגע. וזה מה שאמר השפת אמת, על הפסוק "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָּה": כאשר נפתח שער הלב — "פתחו לי" — צריך "אבא" — להיכנס מיד, לפני שהשער ייסגר, ולהודות לקדוש ברוך הוא.
כך גם מסביר בעל ה"מהר"ן מפראג" את מה שיעקב אבינו קרא "שמע" בדיוק ברגע שפגש את יוסף. וכי לא מצא זמן לקרוא שמע לפני כן או אחר כך? אלא באותו רגע, כשליבו התרגש כולו, הוא ניצל את הרגע הזה להודות ולאהוב את הקדוש ברוך הוא, שהכול הגיע ממנו — "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד". וזוהי הוראה לנו: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" — כאשר אתם שמחים, מתרגשים, מתלהבים — אז עשו עבודה להשם. מה העבודה? "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" — תודו לקדוש ברוך הוא עם כל השמחה ועם כל ההתרגשות. זוהי המצווה: לנצל את הרגע לאהוב את השם, ולהודות לו.
יהודי שלח מכתב מעניין ובו הערה: לדעתו, יש טעות רווחת בפירוש הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה". רבים מסבירים שכל הצרות הגיעו מפני שעבדו את השם, אך לא בשמחה. אך פירוש זה קשה מאוד — האם באמת כל הצרות הגיעו רק בגלל עבודת השם בלי שמחה? בשום מקום אחר לא כתוב כך. אנו אומרים כל יום בקריאת שמע "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ" — שאם לא תשמעו, ה' יעניש; אך שום מקום לא נאמר שאם אדם עושה רצון השם בלי שמחה, הוא ייענש.
ולכן טען אותו יהודי שהפירוש הנכון בפסוק שונה לגמרי, וצריך לקרוא אותו כמו "עַיִן תַּחַת עַיִן" — "עין במקום עין". כך גם כאן, הפסוק מתכוון: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" — כלומר, במקום שבו היית יכול לעבוד את השם בשמחה, מרוב כל טוב, ולא עשית זאת — אלא בכלל לא עבדת את הקדוש ברוך הוא, לא קיימת מצוות — לכן "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ". התוכחה אינה על חוסר שמחה בעבודת השם, אלא על אי־עבודת השם כלל, במקום שבו הייתה לך כל אפשרות לעשות זאת בשמחה.
אך המצווה לעבוד את השם בשמחה כתובה מפורש בתהילים, במזמור לתודה: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". הרי זה מפורש שצריך לעבוד את השם בשמחה! אלא שהתשובה נפלאה: היכן כתוב חיוב עבודת השם בשמחה? "במזמור לתודה" — דווקא שם. מה הפשט? כאשר טוב לאדם, נפלא לו, קרה לו משהו טוב — התחתן, התארס, נולד לו ילד, זכה במשהו, הצליח, התחדש לו משהו בתורה, קרה לו משהו טוב — יש לו על מה. אז — "מזמור לתודה" — "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". אז יש חובה גדולה מאוד לאדם לעבוד את השם בשמחה ובאהבה. וזה גם הפירוש בפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה" — כאשר היה לך "מרוב כל", היה לך שפע, הצלחה, ברכה, ואז לא עבדת את השם בשמחה — זה חמור מאוד.
למדנו מכאן דבר נפלא: אין חובה גמורה לאדם להיות תמיד עם שמחה. זו מעלה גדולה כמובן, אך לא חובה. לעומת זאת, כאשר קורה דבר נפלא, יש לך משהו טוב, יש "מרוב כל" — משהו קרה שיש בו "מזמור לתודה" — אז יש חובה: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". צריך לומר "מזמור לתודה", ולקיים כמה וכמה מצוות מתוך שמחה.
יזכה כולנו השם לראות כל היום דברים טובים, לראות כל יום כמה "מרוב כל" יש לנו, ולעבוד את השם תמיד, בכל רגעי הטוב, בשמחה.