🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יא-יב). פרשת פנחס פותחת ביסוד גדול על אמונה שהכול לטובה, ועל הסכנה שבדחיקת השעה מתוך חוסר סבלנות — ומסתיימת, כפי שנראה, ביסוד מקביל על החושך שמסתיר בתוכו את האור הגדול ביותר.
אומרים המפרשים, שפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה יכול להתעצב אל ליבו בכל פעם שהוא רואה את קרוביו מקבלים מתנות כהונה ועובדים את עבודת הכהנים לפני ה' במשכן, בעוד הוא, במשך שנים רבות, היחיד מבני המשפחה שלא זכה לכך. אלא שבסופו של דבר התברר שהכול היה לטובתו: מובא בכתבים המבארים את דברי האור החיים הקדוש, שאילו היה פנחס נמשך לכהונה מלכתחילה, לא היה יכול, בשעת מעשה זמרי, להרוג אותו כדי לא להיטמא בכך — שהרי כהן אינו רשאי להיטמא למת. אך מכיוון שהקדוש ברוך הוא רצה להעניק לו הן את "בריתי שלום" והן את כהונת עולם, לא נמשך אליה קודם לכן.
נמצא שמה שנראה בהתחלה כהפסד גמור — פנחס הרואה את קרוביו זוכים במה שהוא נמנע ממנו — התברר בסוף כרווח עצום לדורי דורות: הוא זכה לברית שלום עם הקדוש ברוך הוא, וגם לכהונת עולם, שממנו ואילך יֵצְאו כל הכהנים לדורותיהם.
מה המסר הנלמד מכאן? כשאדם יודע שכל מה שקורה לו הוא לטובתו, הוא אינו מקנא כלל בחלקו של חברו. הוא יודע שלפעמים הקדוש ברוך הוא מונע ממנו דבר מסוים דווקא כדי להביא אותו למשהו גדול יותר, המתאים לו לפי שורשו ותפקידו. אדם כזה אינו עושה חשבונות, אינו הולך עם תלונות, אלא תמיד מודה לה' יתברך ושמח בחלקו, מתוך ידיעה שהכול לטובתו.
אומרים חז"ל: "כָּל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, שָׁעָה דוֹחַקְתּוֹ; וְכָל שֶׁאֵינוֹ דוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ" — ואין לך אדם שאין לו שעה. כאשר אדם הולך עם תלונות, הוא עלול חלילה להפסיד את השעה שלו. אבל מי שהולך תמיד עם הודיה לה', היודע שהכול לטובה, ושמה שהוא צריך יגיע לו בבוא הזמן — הוא אינו דוחק לא בגשמיות, כשהוא זקוק לישועה, ולא ברוחניות, כשהוא מבקש להשיג משהו. ואם אדם אינו דוחק את השעה, ממילא שעה עומדת לו.
אם אדם רק מקבל את הדברים באמונה ואינו דורש חשבון על מה שנמנע ממנו, הוא עושה כלי לקבל בסופו של דבר את מלוא השפע שבורא עולם רוצה לתת לו — כפי שקרה לפנחס עצמו, שדווקא משום שלא היה כהן, זכה לבסוף לכהונת עולם ולברית שלום שלא היה יכול לזכות בהם אילו היה כהן מלכתחילה.
בעל "פלא יועץ" מבאר עניין נפלא בשמותיהן של שבע בנות צלפחד, המוזכרות בפרשתנו: "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כז, א). השמות עצמם, אומר הפלא יועץ, מרמזים על סדר שלם בעבודת האדם. "מַחְלָה" — כאשר חלילה יש לאדם קושי, מחלה. "נֹעָה" — או שהוא נָע ומטולטל בדרכים, מפאת חובות, מסחר, או כל סיבה אחרת. אלה השלבים הקשים שכל אדם עלול לעבור בחייו.
ואז ממשיך הפלא יועץ: "חָגְלָה" — משמעה שעל האדם לעשות חַג לה' מתוך הקושי עצמו, להודות לה' ולקבל את המצב בשמחה. לא די לומר "אני מקבל, אני מאמין שזה לטובה" — צריך ממש לחוג ולשמוח. ומה מרוויח האדם בכך? "מִלְכָּה" — "מְלֻקָּה" הם כל עוונותיו, כלומר הם מתכפרים לו. "וְתִרְצָה" — הוא מתרצה לפני אדוניו, מלכו של עולם. ואין דבר גדול יותר מכך, שאדם יהיה רצוי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
וכפי שכתב בעל "באר מים חיים" בפרשת בשלח: "הַמַּכִּיר בְּטוֹבַת הַיִּסּוּרִים וּמְבָרֵךְ אֶת ה' עֲלֵיהֶם, מוֹדֶה לוֹ עֲלֵיהֶם — הוֹפֵךְ אֶת הַדִּין לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים". ומכל צרותיו, אם אדם מאמין ויודע שהם לטובתו — בין אם הם באים לזכך אותו מעוונות, ובין אם הם באים כדי להזכירו שישוב בתשובה, כדברי רבנו יונה בשערי תשובה — הוא הופך בכך את הדין לרחמים.
פרשת פנחס נקראת על פי רוב בתחילת ימי "בין המצרים", ודווקא בפרשה זו כתובים כל המועדים וכל הימים הטובים. מובא בספרי חסידות שיש בכך רמז: דווקא בימים הנראים חשוכים ביותר בשנה טמון האור הגדול ביותר, שכן זהו הכלל — דווקא בתוך הדינים הקשים ביותר טמונים החסדים הגדולים ביותר.
וכך נאמר: "כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ" (מסכת תענית, ל ע"א). גדולי הדורות — רבי יצחק מרדיצ'וב, השפת אמת, רבי צדוק מלובלין, ועוד רבים — דייקו: לא נאמר "יִזְכֶּה" בלשון עתיד, אלא "זוֹכֶה" בלשון הווה. כלומר, מי שמתאבל על ירושלים בימים אלה, אינו רק עתיד לזכות בגאולה, אלא זוכה כבר עכשיו, מיד, לניצוץ מהאור הגנוז של הגאולה. וכן מובא במדרש תנחומה (פרשת תבוא): "אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִים אֶלָּא בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה" — האמונה שכל מה שעובר עליהם הוא לטובתם.
🕯️ המלך שהתחפש כדי לבחון את נאמנות עבדיו
ה"בית אברהם" מסלונים מבאר את הפסוק בפרשתנו, "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי", במשל למלך שרצה לבחון אם באמת בני מדינתו נאמנים לו. שינה את מלבושיו כדי שלא יכירוהו, והסתובב ביניהם לראות אם עובדים אותו במסירות גם כאשר אינם יודעים שהוא המלך. מי שבאמת מכיר את המלך, ממשיך לעבוד אותו נאמנה גם כשהוא לבוש במלבושים אחרים לגמרי, שכן הוא יודע שזהו המלך. כך גם הקדוש ברוך הוא: לפעמים הוא מתלבש, כביכול, בלבוש של דין ושל הסתר — אך מי שמכיר את ה' יודע שגם בתוך ההנהגה הקשה ביותר, הכול חסדים גדולים ורחמים עצומים.
לכן, מבאר ה"בית אברהם", אומרים בליל שבת "שׁוֹכֵן חַסְדֶּךָ לְעַדֶּיךָ" — מי שמכיר את המלך גם כאשר לפי הנראה לעין "קִנְאָה וְנוֹקֵם" (תהלים צד), יודע שגם זה חסדך, ומתוך כך ממשיך אליו עוד ועוד חסדים.
🕯️ הבקבוקים שהתנפצו ב"נשמת כל חי"
מסופר על רבי מפשיסחה שהיה חולה אנוש, במצב קשה ביותר, עד שהרופאים כבר התייאשו מרפואתו לפי דרך הטבע, אך בכל זאת הביאו לו צנצנות רבות של תרופות. באותה שבת, כשהגיע רבי מפשיסחה לומר "נִשְׁמַת כָּל חַי" בתפילה, אמר אותה בהתלהבות עצומה, בדבקות ובאש קודש נדירה. ובאמצע אמירת "נשמת כל חי", התנפצו לפתע כל צנצנות התרופות שהיו סביבו — ורבי מפשיסחה נרפא רפואה שלמה.
כששאלוהו לאחר מכן מה קרה, השיב: יש שתי דרכים לרפואת האדם — אחת, דרך תרופות גשמיות; והשנייה, כשאדם מודה לה' באמת מעומק ליבו ואומר שירה באמת, הוא זוכה לעלות לשורשם הרוחני של הדברים, ולהמשיך רפואה ישירות מהקדוש ברוך הוא עצמו, כפי שכתוב: "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג, כה). וכשזוכים לכך, שוב אין צורך שהאותיות של רפואת ה' יתלבשו בתרופות גשמיות.
זו מדרגת השירה וההודיה שאליה זוכים ישראל בשבת המלכה, ובפרט בשבת פרשת פנחס, שבה מאיר, אומרים הצדיקים, כל האור הגלום בימים הטובים שמוזכרים בפרשה זו עצמה. יהי רצון שנזכה תמיד להודות לה' יתברך מתוך שמחה, מתוך הכרת הטוב הגלוי, ונזכה בקרוב לראות בבניין בית מקדשנו ובתפארתנו.