פרשת בלק היא פרשה יוצאת דופן: מאה וארבעה פסוקים, מתחילתם ועד סופם, מוקדשים לסיפור אחד — ניסיונו של בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל, וכישלונו. לכאורה, אין בפרשה זו שום הלכה למעשה. השיעורים הבאים חושפים, מתוך ההפטרה בספר מיכה, מדוע נכתבה כל הפרשה הזאת, ומדוע נצטווינו לזכור אותה בכל יום.
שואל הנביא מיכה בהפטרת פרשתנו שאלה יסודית: לשם מה נכתבה כל הפרשה הארוכה הזאת, שכל תוכנה הוא ניסיון שנכשל לקלל את עם ישראל? עונה הנביא בשם ה': "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" — כדי שתכירו ותדעו את מידת טובו ורחמיו של הקדוש ברוך הוא כלפינו. פרשה שלמה נכתבה כדי שנראה שהקדוש ברוך הוא היה מוכן, לרגע אחד, לשנות את סדרי הבריאה — ממש להפוך את הטבע — כדי להציל את עם ישראל. זו הוכחה חיה לגודל אהבת ה' אלינו, ולכן אנו מצווים, מדברי קבלה, לזכור מדי יום את מה שיעצו בלק ובלעם, ולהכיר בזה טובה לבורא עולם.
אם נצטווינו לזכור חסד שנעשה עם עם ישראל לפני כשלושת אלפים שנה, קל וחומר שכל יהודי חייב לזכור את החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו היום ממש. החובת הלבבות מלמד: כיצד יכול אדם לדעת ולהאמין שיש עליו השגחה פרטית, שלא רק שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו, אלא שאכפת לו ממנו באופן אישי? התשובה: על ידי שיתבונן ויראה את הניסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה עמו במיוחד, כמו שאומר דוד המלך, "כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי, וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ". לשם כך כדאי שכל אחד ינהל "פנקס הודיה" — ירשום את החסדים המיוחדים שקורים לו כדי שלא ישכח אותם, ויעביר אותם גם לילדיו ולנכדיו. כפי שאומרת הגמרא, מדוע חייבים בכבוד זקן? "כמה הרפתקאות עברו עליו" — כל אדם, ככל שהוא מתבגר, עוברות עליו הרפתקאות רבות שבהן ראה את חסדי ה' וטובו, וכדאי שירשום אותן.
נס מדהים קורה בפרשה: אתונו של בלעם, בהמה אילמת, פוצה את פיה ומדברת אליו. איזו עוצמת נס! כל אדם היה משתומם, חוזר בתשובה, מתבונן בהשגחת הבורא. ומה עושה בלעם? הוא כועס עליה ואומר: "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ". במקום להודות על הנס, הוא רוצה להרוג אותו — כי הוא מפריע לגאוותו, ואינו רוצה להשפיל עצמו ולהכיר בו. מכאן לימוד עצום: אדם יכול לראות מלוא עיניו חסדי ה', ואם אינו רוצה לראות אותם, הוא יכול "להרוג" אותם, להתעלם מהם. צריך לדעת לפתוח עיניים, לדעת שבורא עולם מנהל את הבריאה, ורוצה שנזכור ונודה על חסדיו.
מבארים המפרשים הראשונים — האבן עזרא, ורבי יוסף קרא — ש"לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" הוא לא רק הטעם למצוות הזכירה, אלא גם הטעם לכך שה' בכלל מטיב עמנו כל כך: כדי שנכיר טובה, נודה, נהלל ונשבח, ועל ידי כך נתקרב אליו. שאלה מתבקשת: מדוע משמיים הסכימו שבלעם ילך בסוף לקלל, בעוד שבתחילה נאסר עליו? הגמרא בסנהדרין עונה: "חוצפה אפילו כלפי שמיא מהני" — בהתחלה נאמר לבלעם "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם", ולבסוף, לאחר שהפציר שוב, נאמר "קוּם לֵךְ אִתָּם". ועדיין יש לשאול: מה ראה בלק שהתעקש שבלעם יבוא דווקא בעצמו, ולא יסתפק לקלל ממקומו? התשובה קשורה לכוח מיוחד שהיה לבלעם — כוח שהיה חייב לבוא פנים מול פנים כדי לפעול.
מבואר בפרקי אבות: "תלמידיו של בלעם הרשע — עין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה". רבנו יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" בפירושו לאגדות, כותב שבלעם, שהיה מהחכמים הגדולים שחיו מאה עשרים שנה, היה בעל "עין רעה" — כמניין הגימטרי של המילה "קל". והשליטה הזאת בכוח מראה עיניו רמוזה, בדרך רמז, באותיות שמו: בלע"ם — ראשי תיבות "מראה עיניים". היה לו כוח להזיק במבט עינו ממש. אך הקדוש ברוך הוא, בחסדו, הסיר את כוחו הרע ממנו באותו רגע. ולכן, בגמרא, נדרש שמו "בלעם" גם כ"בלא עם" — שנשאר ריק, ערום מהכוח הרמוז באותיות "עם". זהו חסד ה' הגדול שעשה עמנו: לסלק בדיוק את הכוח שהיה יכול להזיק, ולהראות לנו כמה הוא שומר ומגן עלינו.
ולגבי השאלה הראשונה, מדוע בסופו של דבר הותר לבלעם ללכת — ה' רצה שכולם יראו כיצד אפילו כוח הרע וכל שותפיו, כל כוחות הטומאה, מברכים את ישראל בעל כורחם, כמו שמובא בחז"ל ששני מלאכים מלווים לאדם, ומלאך אחד מברך ומלאך השני עונה "אמן" בעל כורחו. יש בזה גם עניין עמוק יותר: לבורא יתברך יש רצון בכל מהלך קיום העולם לתקן את העולם, להוציא ניצוצות קדושה מתוך הרע, לברר אותם ולהחזירם למקורם — ולכן דווקא בלעם היה צריך לברך, ודווקא מבלק יצאו בסוף רות ודוד ומשיח בן דוד. תכלית שנייה: לסתום את פי כל המקטרגים והמסטינים על עם ישראל — שהרי אם אפילו הקליפה הקשה ביותר, בלעם הרשע, נאלץ לברך את עם ישראל, שוב אין להם יכולת "להשיב" את הברכה. חלק מברכות בלעם אף נקבעו בסדר התפילה — "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" — ואפילו בימים הנוראים אנו מזכירים "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב". וכל זאת כדי שנתבונן כמה הקדוש ברוך הוא רוצה בטובתנו, שומר ומגן עלינו, גם באופנים שאיננו יודעים כלל.