פרשת חוקת מזכירה לנו פעמיים את מתנת המים שליוותה את עם ישראל במדבר: פעם, כשמרים הנביאה נפטרת, "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה", ופעם, מאוחר יותר בפרשה, כשעם ישראל שר "שִׁירַת הַבְּאֵר" — "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ". שלושת השיעורים הבאים חושפים עומק נסתר בשתי הבארות הללו: כוח מיוחד שהיה בבאר מרים, שלוש מתנות שביטאו שלושה סוגי אהבה, ושירה שכולה, למרבה הפלא, אינה עוסקת במים כלל — אלא בתורה.
בפרשתנו, "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם... וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". חז"ל מלמדים אותנו שכל עוד הייתה מרים בחיים, ליוותה את ישראל במדבר באר מים בזכותה — "באר מרים". אך כפי שמובא ברש"י על מסכת אבות, לבאר הזאת הייתה תכונה מיוחדת ונפלאה: היא לא הייתה סתם באר שממנה שואבים מים בשתיקה. "פִּי הַבְּאֵר" עצמה הייתה שרה. הבאר עצמה ביטאה שירה והודיה, כביכול היה בה כוח רוחני של שבח והודיה לקדוש ברוך הוא שהתלווה תמיד לעם ישראל. זה היה חלק ממתנת מרים לעם ישראל — לא רק מים לגוף, אלא גם שירה לנשמה, תזכורת מתמדת להודות ולשיר לה' על החסד הגדול הזה.
ובזה מתבארת שאלה ידועה: מדוע במעשה הראשון, בפרשת בשלח, נצטווה משה "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" — והכה, ולא נענש; ואילו כעת, בפרשתנו, כשהכה את הסלע במקום לדבר אליו, נענש חמורות? מבארים בשם החתם סופר: בפעם הראשונה, טרם נפטרה מרים, עדיין הייתה קיימת אותה באר מיוחדת שפיה שר מעצמו — כלומר, עדיין הייתה במציאות אותה סגולה של שירה והודיה שהתלוותה למים. ממילא, גם כאשר הכה משה את הסלע, יצאו ממנו מים שיש בהם מעצמם את אותו כוח של שירה, כי עדיין נמשכה זכות מרים וסגולתה. אך בפעם השנייה, לאחר שמרים כבר נפטרה, אבד אותו כוח מיוחד של הבאר השרה מעצמה. ולכן, הפעם, לא היה מספיק להכות את הסלע ולהוציא סתם מים — היה צריך ללמד מחדש את עם ישראל את השירה וההודיה, ולכן נצטווה משה "וְדִבַּרְתָּ אֶל הַסֶּלַע" — לדבר, ללמד בפועל, כדי להחדיר מחדש את מה שאבד עם פטירת מרים: את מידת השירה וההודיה.
יש לציין רמז נאה בעניין זה: הים שממנו ניזון עם ישראל בהמשך דרכו נקרא בשני שמות — "טְבֶרְיָה" ו"כִּנֶּרֶת". יש מבארים בדרך רמז שהשם "טבריה" מרמז לכך ש"טובה ראייתה" — כלומר, המבט הטוב, ההסתכלות החיובית שרואה את הטוב שבדברים. ו"כנרת" מרמזת לכינור, לשירה. כלומר, הסדר הנכון הוא: תחילה "טוֹבָה רְאִיָּתָהּ" — להרגיל את העין לראות את הטוב שיש, ורק מתוך כך מגיעים ל"כִּנֶּרֶת" — לשירה ולזמרה. זהו בדיוק הלקח שאבד עם פטירת מרים ושמשה נדרש ללמד מחדש: קודם רואים את הטוב, ורק אחר כך שרים עליו.
מבואר בדברי המהר"ל, שעם ישראל זכה במדבר לשלוש מתנות נפלאות, שכל אחת מהן ניתנה בזכות אחד משלושת רועי ישראל — משה, אהרן ומרים. המן ניתן בזכות משה, עמוד הענן ("עַנְנֵי הַכָּבוֹד") ניתן בזכות אהרן, והבאר ניתנה בזכות מרים. ומבאר המהר"ל: שלוש המתנות הללו אינן מקריות, אלא מסמלות שלושה סוגי אהבה וקשר שונים, שבלעדיהם אין קיום שלם לעם ישראל. המן, הבא משמים ויורד למטה, מבטא את אהבת ה' לישראל — את החסד היורד עליהם מלמעלה, כמו שנתינת התורה עצמה, שגם היא ירדה מלמעלה למטה, ניתנה בזכות משה, "איש האלוקים". עמוד הענן, שהקיף את המחנה מכל צדדיו והגן על כולם יחד, כעטיפה אחת המאחדת את העם, מבטא את אהבת ישראל זה לזה — אחדות ורעות, שהרי אהרן היה "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת".
והמתנה השלישית, הבאר, שניתנה בזכות מרים, מבטאת סוג אהבה שלישי: לא אהבת ה' לישראל היורדת מלמעלה, ולא אהבת ישראל זה לזה המתפשטת לצדדים — אלא אהבת ותשוקת ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא, המתעוררת מלמטה כלפי מעלה. וזהו בדיוק אופיים המיוחד של מי באר, בניגוד לגשם היורד מלמעלה: מי הבאר עולים מלמטה למעלה, נובעים מעומק האדמה כלפי פני השטח. וזהו סמל לתשוקה ולערגה שמתעוררת בלב האדם מלמטה, מתוך נקודת האמונה הפנימית שבו, כלפי בורא עולם. זו אהבה שאי אפשר לכפות מבחוץ — היא נובעת מבפנים, ולכן קשורה במיוחד למרים, אשה שכל חייה היו מלאי תשוקה וציפייה לישועת ה' (כבר בילדותה חיזקה את אמה שתמשיך להוליד למרות גזרת פרעה, מתוך אמונה וציפייה לגאולה). מי שרוצה להבין יותר על עומק גדולתה של מרים בעניין זה, מוזמן להצטייד בחוברת "שירת מרים" הזמינה בהזמנה טלפונית.
שירת הבאר, שנאמרה בהמשך הפרשה — "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" — נראית על פניה כשיר פשוט על נס המים. אך אור החיים הקדוש מגלה שכל השירה הזאת, מתחילתה ועד סופה, אינה עוסקת כלל במים גשמיים, אלא היא כולה משל נפלא על התורה הקדושה ועל השכינה. "בְּאֵר" — מבאר אור החיים — מסמלת את התורה עצמה, ואת השכינה השורה על ישראל בזכותה. וכל פרטי השירה, שנראים כתיאור טכני של חפירת הבאר, הם למעשה תיאור מדויק של תולדות מסירת התורה מדור לדור.
"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" — מבאר אור החיים ש"שרים" הכוונה לאבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שהיו "שריה" הראשונים של עם ישראל, שכן הם אלו שחפרו את הבאר הראשונה — כלומר, הם שהניחו את היסודות הראשונים לתורה עוד לפני מתן תורה, בקיימם את כל התורה כולה מתוך הבנתם וחידושיהם, כל אחד לפי דרכו. ו"נְדִיבֵי הָעָם" הכוונה למשה רבנו ולזקנים אשר עמו, שהמשיכו את חפירת הבאר — כלומר, קיבלו את התורה במתן תורה והנחילו אותה הלאה לעם. וממשיך הפסוק "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" — המרמז לחכמי הדורות שאחריהם, אותם "מחוקקים" שהמשיכו לגלות ולפרש את התורה במשנה, בגמרא, ובדברי חכמים בכל הדורות, כל דור ודור ממשיך לחפור עמוק יותר באותה באר.
וממשיכה השירה: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" — ומבאר אור החיים שזהו רמז יסודי: התורה ניתנה במדבר דווקא, מקום שממנו נלמד שיעור עצום בענווה. מי שרוצה לזכות לתורה, שהיא "מַתָּנָה" — מתנה משמים — חייב תחילה להיות כמו מדבר: פנוי, שפל, הפקר לכל, נטול גאווה. רק מי שמפקיר עצמו ומתבטל כמדבר זוכה לקבל את התורה כמתנה. וממשיכה השירה: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" — לאחר שזוכה האדם לענווה ולתורה כמתנה, הוא מתעלה למדרגת "נחליאל" (נחלת א-ל), ומשם ל"במות" — למעלה עצומה, עד שהוא נעלה במעלתו אף על המלאכים, כפי שמצינו במשה רבנו שעלה למרום וקיבל את התורה מידי הקדוש ברוך הוא עצמו, במעלה שהמלאכים עצמם לא זכו לה. זהו סוד שירת הבאר: שירה שלמה על מסע התורה מהאבות ועד קבלתה במתנה מתוך ענווה, ועד לעלייה הגדולה שהיא מעניקה לכל מי שזוכה בה.