עַיִן טוֹבָה מְגַלָּה אֶת הַטּוֹב

כשם שראיית רע יוצרת רע, כך ראיית טוב מגלה טוב — אצל אדם, ואפילו אצל בורא עולם
מאת: הרב יהודה טאוב

🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן

לחץ כדי להתחיל האזנה, או לחץ על כל פסקה כדי להתחיל להקריא ממנה
1.0×
גודל טקסט: 100%

📑 תוכן העניינים

הקדמה

בפרשת קורח, כשקורח ועדתו מקטרגים על משה — "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" — כותב הכתוב: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". קשה למשה רבנו, העניו מכל אדם, לשמוע דבר נורא כזה. שיעור זה מגלה, בעקבות חידוש נועז של החפץ חיים, כיצד ראייה שלילית של משה עצמו, בעברו, יצרה בעקיפין את הספק שהוביל לחטא קורח — ומכאן, בדרך ניגודית, את כוחה המופלא של ראייה חיובית.

פרק א

רְאִיַּת רַע יוֹצֶרֶת רַע

📖 בפרק זה:

חידוש החפץ חיים: "והן לא יאמינו לי"

שאלה: כשה' שולח את משה לגאול את עם ישראל, אומר משה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". כועס עליו ה' ואומר: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ?" — מפרש רש"י שכתוצאה מכך היה משה ראוי ללקות. מדוע הקפיד ה' כל כך על משה, שרק חשש שמא לא יאמינו לו?

מביא החפץ חיים, בספרו "שמירת הלשון" (חלק ב, פרק כ), בשם רבי אליהו שיק זצ"ל: ההקפדה הייתה על כך שאמר "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" בלשון ודאית, כאילו זה עניין מוחלט, ולא בלשון ספק — "אֵין לֹא יַאֲמִינוּ לִי". מדוע להחליט מראש עליהם שהם לא בסדר? אומר החפץ חיים, לפי עניות דעתו: על ידי שאמר "והן לא יאמינו לי" בלשון ודאית, גרם שיימצאו בפועל אנשים שיפקפקו בנבואתו — כמעשה קורח. משום שכאשר הוא ראה רע בעם ישראל, וחשב וחשב עליהם רע — שלא יאמינו — הוא בעצמו עורר בכך רע, וזה גרם שהיו אנשים שלא האמינו למשה רבנו.

למדנו מכאן דבר נורא: כאשר אדם רואה רע, הוא יוצר רע — ראיית הרע יוצרת רע ומעוררת אותו בזולת. אפשר להסביר בכך גם את מה שאומרת הגמרא, שלשון הרע הורגת שלושה — האומרו, מקבלו, ומי שנאמר עליו. מובן שהאומר חטא, המקבל האמין לחטא, אך מי שנאמר עליו — למה נהרג? לפי מה שלמדנו, מובן: כשאתה רואה רע בבן אדם, אתה מעורר את הרע שבאותו בן אדם, עד כדי כך שזה יכול, חלילה, גם להרוג אותו.

מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות

נעבור מ"סור מרע" ל"עשה טוב". "מְרֻבָּה מִדָּה טוֹבָה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת" פי חמש מאות — כשם שעין רעה מעוררת רע, כך גם כאשר אדם רואה טוב בשני, הוא מעורר את הטוב שבו. כאשר אתה רואה טוב בזולת, אתה מעורר את הטוב שלו.

ב 🕯️ הַסַּבְתָּא וְנֶהַג הַמּוֹנִית
✡
פרק ב

🕯️ הַסַּבְתָּא וְנֶהַג הַמּוֹנִית

📖 בפרק זה:

🕯️ עין טובה שלא הכירה גבול

🕯️ הארנק הפתוח לנהג המונית

מסופר: סבתא זכתה מזווית ראייה מיוחדת, שמנה הגיעה לעולם ייחודה של זווית הראייה שלה — סלקטיביות קיצונית, שראתה אך ורק דברים חיוביים וטובים בעולם ובאנשים. עד כדי כך קיצונית הייתה, שאילו סופר על מישהי אחרת, ניתן היה להטיל ספק בכך — אך זו הייתה עדות אמת. היא ישמה את אמרת פרקי אבות "דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" לרמה הגבוהה ביותר. עלתה לארץ ישראל אחרי שנים בגולה, ושמעה עד יום עלייתה על אמונתה במניעים שהביאו אותה — ארץ זבת חלב ודבש, ארץ הקודש שחלמה עליה אלפיים שנה. אפילו בעניינים שכולם רואים בהם קושי — השרב הכבד, השמש היוקדת — היא ראתה שמש טובה, שכמוה זורחת רק בארץ ישראל. וכשגשם זלעפות ירד, ראתה בו רק גשמי ברכה. שום דבר לא בלבל אותה — הכול היה מיוחד, יפה וטוב בעיניה.

הסיפור המופלא שבה בלט ביחסה: כשסיימה נסיעה במונית, נתנה לנהג את הארנק שלה כולו, וביקשה שיוציא כמה כסף שנדרש עבור הנסיעה. בעינינו הציניות היה זה הפרזה מוזרה — לתת לנהג מונית ארנק פתוח שיוציא ממנו כמה כסף שהוא רוצה. בעיניה, זה היה הדבר הטבעי והישר ביותר לעשות, שהרי גם נהגי המוניות בארץ היו נפלאים בעיניה.

🕯️ "אם לא היה לך כסף, הייתי לוקח אותך בחינם"

סיפר לנהג מונית, שעדיין לא זכה לשמוע על תורה ומצוות, את סיפור הסבתא הזו. תגובתו הייתה מפתיעה: התחיל לספר על עצמו דברים טובים. סיפר שבדרך למקום שביקש הנוסע, הוא לקח שלושה בחורים בחינם, כי הם היו צריכים "טרמפ" ולא היה להם כסף. שאלוהו: "אבל זו העבודה שלך, למה בחינם?" ענה: "מה, לא לקחת יהודי?" והוסיף: "תאמין לי, אם לא היה לך כסף, גם אותך הייתי לוקח בחינם". ברגע שהנוסע התחיל לדבר על עין טובה, על נהגי המוניות ועל טוב שיש בהם, הנהג עצמו התחיל לשפוע דברי טוב.

הזוהר: חובה לספר את הניסים בפרטות

זו הייתה עין טובה בפעולה — כיצד היא מעוררת את הטוב. כך גם בילדים, ובכל מקום: אם במקום להעיר להם, נעיר להם על הטוב שבהם, יאיר עוד ועוד הטוב שבהם, והם יהיו טובים כמה וכמה. זו מידת אברהם אבינו — לא רק לא לדבר לשון הרע, אלא לראות טוב ולא יהיה מה לדבר בכלל. וכמו שיצא לגלות טוב כלפי הבריות, כך גם כשאנו רואים טוב כלפי אבינו שבשמים — אנו רואים את החסד שהוא עושה לנו, ומתגלה בו כביכול עוד ועוד מידותיו הטובות. אומר הזוהר הקדוש (פרשת בא): חובה על האדם לספר תמיד לפני הקדוש ברוך הוא, ולפרסם באזני הבריות, את כל הניסים שעשה עמו הקדוש ברוך הוא — לספר בפרטות, לא בערך — ולהודות עליהם. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא יודע הכול, על ידי סיפור הניסים אנו מעוררים שוב את הספירות העליונות ואת האור שהיה בשעת הנס עצמו. כאשר אנו רואים את הטוב של בורא עולם, האור הטוב הזה מאיר שוב ושוב. יזכנו ה' יתברך למידה הנפלאה הזו של עין טובה — שיהיה לכולנו יום טוב, מלא ראיית טוב, מלא גילוי טוב בכל אדם ואדם.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. שמות ד, א — "והן לא יאמינו לי"; ד, ב — "מה זה בידך"; רש"י שם
  2. חפץ חיים, שמירת הלשון, חלק ב, פרק כ
  3. מסכת ערכין, דף טו ע"ב — "כל המספר לשון הרע... הורגת שלשה"
  4. מסכת סוטה, דף יא ע"א — "מרובה מדה טובה ממדת פורענות"
  5. מסכת אבות, פרק א, משנה ו — "והוי דן את כל האדם לכף זכות"
  6. זוהר הקדוש, פרשת בא
▲