🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
מדוע נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? מבאר רש"י: כדי ללמדך שהמרגלים ראו את מה שקרה למרים, ולא לקחו מוסר. שיעור זה חוקר את הקושי הגדול בפירוש הזה — הרי מרים דיברה על אחיה, קדוש ישראל, ואילו המרגלים דיברו על אבנים — ומגלה יסוד שמבהיר לא רק את חטא המרגלים, אלא גם את הדרך לבנות בית של אהבה.
קושיה: כותב רש"י בסמיכות פרשת המרגלים לפרשת מרים: "לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מְרַגְּלִים לְפָרָשַׁת מִרְיָם? לְפִי שֶׁלָּקְתָה עַל עֵסֶק דִּבָּה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ, וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר". קשה מאוד: מרים דיברה על אחיה, משה רבנו, איש קדוש עצום — ואילו המרגלים דיברו על אבנים, כלשון הגמרא, שקוראת לדיבורם "דיבור על אבנים בלבד". איך אפשר בכלל ללמוד ממעשה מרים, שדיברה על משה רבנו, על מעשה המרגלים, שדיברו על אבנים?
כאן מתגלה יסוד גדול ונפלא: איסור לשון הרע אינו נמדד רק במידת הנזק שאתה גורם לזולת. עיקר איסור לשון הרע הוא מה שאתה מתמקד ברע, מה שאתה רואה רע, מה שאתה מפרש רע. מרים, כפי שמדגישים המפרשים, התכוונה לתועלת — היא ראתה שאחיה פירש מאשתו, ותהתה: איך עושים כזה דבר? רצתה לזרזו לחזור לרעייתו. ובכל זאת נענשה — למה? מבאר הקדוש ברוך הוא: "לָמָּה פֵּרַשְׁתָּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ לְרָעָה?" עצם התוכן שסיפרה היה אמת גמורה, לתועלת — כל העונש היה על הפירוש. וזה בדיוק היה חטא המרגלים: כאשר ראו ארץ אוכלת יושביה, פירשו זאת לרעה, במקום לפרש שהקדוש ברוך הוא עושה הכול לטובתם. כאשר ראו פירות ענקיים, לא פירשו כמה משובחת הארץ — פירשו קושי, מוזרות. הקושי אינו בעצם מה שראו, אלא בפירוש שנתנו לו.
מכאן מובן היטב מדוע נענשו המרגלים ארבעים שנה כנגד ארבעים יום — לא כנגד משך הדיבור, שנמשך זמן קצר, אלא כנגד משך הראייה, ארבעים יום שראו רע. יהודי, מלמדים חז"ל, צריך תמיד לראות טוב — "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" — ואמרו חז"ל שלשון הרע כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים גם יחד, בגלל שהוא מלמד את האדם להתמקד ברע. אדם נברא להיות "כלי שרת" לבורא עולם, כמו שיר תמידי הודיה. מי שמתרגל לשיר בעולם הזה, ישיר בעולם הבא. מי שלא שר בעולם הזה, איך ישיר בעולם הבא? ואיך לומדים לשיר? על ידי שרואים טוב בכל דבר.
עצה מעשית: לקחת פנקס הודיה, ולרשום בו כל דבר טוב, נפלא ומיוחד שקרה — בסוף היום, או לפני התפילה. עוברים על כל הדברים, והתפילה מתמלאת רגש — רואים כמה דברים טובים יש, כמה חיוכים בעולם, כמה דברים נפלאים. כך לומדים לראות טוב.
יסוד ראייה הטוב שייך גם בין אדם למקום, וגם בין אדם לחברו — ובפרט בבית היהודי. כותב הרב שמחה כהן בספרו "הבית היהודי", בפרק הראשון שלו, על מעלת המחמאה: "יותר מכל פעולה חיצונית אחרת, בולט הדיבור כמשפיע על חשיבותו של הזולת ועל דמותו הפנימית. משום שהדיבור אינו רק ביטוי ושידור על המצוי מחשבתו של הדובר, אלא אדם נעזר בביטוי המילולי גם כדי לסדר את מחשבתו — ותוך כדי דיבור יורד לעיתים קרובות לעומקם של דברים, מגלה רעיונות חדשים שעד עכשיו רק חש בהם, אך לא בצורה ברורה". אמירה מתמדת של דברי שבח לבן הזוג גורמת שרגישותו של המשבח למעלותיו של מקבל השבח תתחדד — ובהמשך התהליך, הוא עצמו יאמין יותר ויותר במה שהוא אומר: שבן זוגו הוא אישיות חיובית.
מספר עוד הספר: אצל אלה שהחליטו להחמיא לבן זוגם, אף על פי שבתחילה היה הדבר מלאכותי, בעקבות המחויבות והרצון לעמוד בהחלטה, החלו להבחין בפרטים חיוביים בבן הזוג שלפני כן לא הבחינו בהם. וכיוון שהבטיחו להחמיא, החלו לחפש את הדברים הטובים כדי להחמיא בהם — ואכן מצאו אותם, וחוזר חלילה: כיוון שהתגלו פרטים חיוביים רבים, נוח יותר להחמיא, וכך הרווח העיקרי היה שהרגשת הנישואים השתפרה — הרבה יותר נוח לחיות עם אדם שמעריכים אותו, מאשר עם אדם שחסרונותיו מאפילים על יתרונותיו.
למדנו מכאן שכאשר אתה מחמיא, אתה יוצר קשר טוב, ואתה בעצמך מעריך את השני יותר. כשם שבקשר בין איש לאשתו המחמאות הן הא'-ב' של הנישואים, כך גם בקשר שלנו כלפי בורא עולם: דבר ראשון צריך "להחמיא" — לומר "תודה רבה", להתרגש ממה שעשה לך — זהו הא'-ב'.
לא סתם יצר בורא עולם שקשר הנישואים יהיה מבוסס על כך שאדם לומד לראות את הטוב בבן הזוג — כי זה תפקידנו בעולם: להתרכז ולראות את הטוב, לנבור בתוך העולם ולמצוא את הטוב, ולא לראות רע, קל וחומר לא לדבר רע. כשאדם אומר תודה רבה לבורא עולם, הוא כביכול גורם שהוא עצמו יתחיל לאהוב את ה' — וזה תפקידנו בעולם, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" היא המצווה הגדולה ביותר ביהדות. כשיהודי אומר "תודה רבה" לה', הוא מתחיל לאהוב את ה'. מי שיזכה להתרגל לזה — לראות טוב, לרשום טוב, לבוא הביתה, לחפש את הטוב באשתו ולהחמיא לה — זוכה לחיים טובים בעולם הזה, וזוכה לקנות קניין נצח: לשיר ולהודות ולהלל למלך מלכי המלכים.