שני שיעורים, שנמסרו בסמוך זה לזה, בונים יחד יסוד אחד עמוק: אם עוונות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הם החמורים ביותר בתורה, ולעומתם ניצבות שלוש המצוות הגדולות ביותר — אמונה, קדושת הבית, ופיקוח נפש — אזי מהי המצווה הגדולה ביותר, המקבילה לעוון לשון הרע, החמור אף מהן? שני השיעורים מגלים: זוהי מידת ההודיה, ומנגד — מידת הנרגנות שגרמה לחטא המרגלים.
ניתן להבין את חומרתה של מצווה על ידי המבט על העבירה ההפוכה לה, ולהפך. שפיכות דמים חמורה עד מאוד — ולכן "כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא". עבודה זרה חמורה עד מאוד — ולכן אמונה היא תכלית כל המצוות, "כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה". גילוי עריות חמור עד מאוד — ולכן שלום בית יהודי בקדושה ובטהרה הוא ממש קודש הקודשים. שלוש העבירות החמורות ביותר הן, אם כן, גם הפוכות משלוש המצוות החשובות ביותר.
פוסק הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ז, הלכה ג): "אָמְרוּ חֲכָמִים: שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא — עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד כֻּלָּם". וכן בתוספתא: לשון הרע חמור מכל שלוש העבירות הללו גם יחד! כעדות לכך: עם ישראל חטא בשני חטאים חמורים במדבר — חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל, י"ז בתמוז, מקביל לבית ראשון שנחרב בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; חטא המרגלים, תשעה באב, מקביל לבית שני שנחרב, כמבאר החפץ חיים, בגלל שנאת חינם הנובעת מלשון הרע.
על חטא העגל התפלל משה, "וַיֵּחָר אַף ה'... עַד אֲשֶׁר שָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ" — ונמחל להם; לעומת זאת, על חטא המרגלים לא עזרה תפילת משה, ונגזר שכל אותו הדור ימות במדבר, שנה בשנה כנגד יום ביום, ארבעים שנה. וכשם שחטא ראשון לא נמחל, כך גלות בית שני, החל מלשון הרע ושנאת חינם, כבר אלפיים שנה ועדיין לא באה הגאולה. מה כה חמור בלשון הרע?
כותב האריז"ל, בשם המגן אברהם: כשיהודי אומר בתפילה "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל", יחשוב שלא נברא הפה אלא כדי להודות — ולא לדבר לשון הרע. לא אמר האריז"ל "לא נברא כדי לשקר" או שום דבר אחר — דווקא "ולא לדבר לשון הרע". זהו ההפך הגמור מלשון הרע. ראיה נוספת: ימי ביכורי הענבים מובאים באריז"ל כמצווה שהיא תיקון לחטא המרגלים — חטא המרגלים היה לשון הרע, וההודיה לה' היא ההפך הגמור ממנו. היא התיקון לחטא המרגלים.
ננסה להבין את יסוד האיסור: מה חמור בלשון הרע — הנזק לזולת, או המידה הרעה שבאדם עצמו? מתברר: בכל שאר העבירות, אם אדם לא הזיק בפועל, אינו נענש — מחשבה רעה בלבד אינה מצטרפת למעשה. אך בלשון הרע פוסק הרמב"ם, ומחדד החפץ חיים, שאפילו אם המקבל לא קיבל את הדברים, ואפילו לא האזין כלל — המדבר נענש! נשאלת השאלה מדוע נענשו המרגלים ארבעים שנה כנגד ארבעים יום — הרי דיברו רק כמה דקות, שעה לכל היותר. מכאן היסוד: עיקר איסור לשון הרע אינו הנזק, אלא המידה הרעה — הראייה השלילית עצמה. המרגלים נענשו כנגד ארבעים יום כי ארבעים יום ראו רע, אף שדיברו רק יום אחד.
קושיה: המרגלים היו "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" — מגדולי הדור ממש. כיצד נכשלו כה מהר? ומדוע שלח משה רבנו את המרגלים כלל, אם ידע שעלול לצאת מכך תקלה?
מגלה פרשת דברים את שורש המידה הרעה: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זוהי מידת הנרגנות — טבע רע שגורם, אם אין עובדים עליו, להתלונן ולראות כל דבר בראייה שלילית, במקום לראות את הטוב והחיובי. במקום להתפעל מהפירות המשובחים והגדולים של הארץ, שהעידו על ייחודה, אמרו המרגלים: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". אילו הייתה בהם מידת עין טובה, היו רואים בעין טובה כל מה שה' יתברך עושה עמהם, ולא היו מתלוננים — וממילא הייתה יותר סייעתא דשמיא, ולא היו נכשלים אנשים כה גדולים.
מביא הרב יעקב גלינסקי זצ"ל פירוש בשם המשגיח כהן: ה' אמר למשה "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" — "וְיָתֻרוּ" מלשון "יתרונות", כדי שיראו את היתרונות ואת המעלות. זו הייתה מטרת ה' יתברך. אך המרגלים "וַיָּחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" — מלשון לחפור, לחטט ולחפש חסרונות. לשונם הכשילה אותם, וגרמה שכל שנה, ביום תשעה באב, חפרו לעצמם קברות — כפי שמספרת הגמרא, כחמישה עשר אלף מתו בכל שנה.
🕯️ "כי לילה קודם מתו במכת חושך שמונים אחוז מעם ישראל"
סיפר הרב יעקב גלינסקי זצ"ל על עצמו: כשניצל מהשואה ומעוד גזרות קשות ומסוכנות, הלל ושיבח לה' על שניצל, ושמח שנשאר בחיים — למרות שרוב חבריו לישיבה, לסביבה ולמשפחה לא נשארו. שאל אותו חברו: "מדוע אתה כל כך שמח? הרי מאות מתו ולא זכו!" השיב הרב גלינסקי: "כשעם ישראל יצאו ממצרים אמרו את ההלל הגדול, הללו ושיבחו לה' יתברך — והרי הלילה קודם מתו במכת חושך שמונים אחוז מעם ישראל! אז רואים שעל מה שהיה, בהשגחה פרטית, צריך להסתכל קדימה ולראות את הטוב, ולשמוח ולצעוד קדימה".
גם אברהם אבינו, שאמר "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", דרשו בו חז"ל: כבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך שעמדו לי — ועל ידי שראה את הטוב, את ההצלה שבכל דבר, יכול היה לעמוד בניסיונות שעבר. כך צריכים לראות את הטוב ולהסתכל קדימה, לא להתמקד בקושי ובסבל שעברו. אמר הרב ציון טימסית זצ"ל: החכם רואה תמיד את החלק הטוב, החיובי והיפה שבכל דבר, ולא שם ליבו לחלק החסר. וכפי שדורשים: "חכם" ראשי תיבות "חצי כוס מלאה" — מי שרואה תמיד את הטוב, לא את החסר. אם זוכה אדם לרכוש את המידה הזאת, לראות המלא והטוב בכל דבר ובכל אדם, הוא זוכה להיות חכם באמת — הרואה את הנולד, מבין שהכול לטובה, ומתוך כך זוכה להיות מודה כל חייו, "עֹשֶׁר שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ", מלא שמחה כל ימיו.