🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
קורח, לפי חז"ל, היה עשיר גדול — "עשיר כקורח" — ובכל זאת היה אדם עצוב ולא מרוצה, וסופו עגמת נפש ואבדון גדול. כדי להבין מה גרם לכך, יש לחזור לפרשת השבוע הקודם, פרשת המרגלים, שכפי שמראה רש"י מלמדת יסוד גדול: מה שקבע את גורלם של המרגלים לא היה מה שדיברו, אלא מה שראו — וכיצד פירשו את מה שראו.
מבאר רש"י מדוע נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים: "לומר לך שהמרגלים ראו מה שנעשה למרים על שדיברה באחיה, ולא לקחו מוסר". והשאלה מתבקשת: מרים דיברה על אחיה משה רבנו, איש ענק שבענקים — ואילו המרגלים דיברו על אבנים ועצים בלבד ("דברו על העצים ועל האבנים"). כיצד אפשר בכלל ללמוד מהעונש על דיבור כלפי משה רבנו לעונש על דיבור כלפי ארץ ואבנים?
שאלה נוספת: מדוע נענשו המרגלים ארבעים שנה כנגד ארבעים יום שבהם הלכו בארץ? אילו אדם, חלילה, תכנן גניבה במשך חודשיים ולבסוף ביצע אותה ביום אחד — האם מענישים אותו על תקופת התכנון, או רק על מעשה הגניבה עצמו? מה אכפת לנו כמה זמן המרגלים הלכו או דיברו?
אלא כתוב כאן יסוד גדול ונפלא: עיקרו של איסור לשון הרע אינו רק הנזק שהוא גורם לזולת. עיקרו הוא שהמדבר מתמקד ברע — רואה רע, ומפרש לרעה. מרים הנביאה, מבארים המפרשים, התכוונה לתועלת גמורה כשדיברה על כך שאחיה משה פירש מאשתו — אך כל עונשה בא על כך שפירשה את מעשהו כמעשה שאינו טוב, במקום להניח שהוא עשה זאת לדעת ה'. וזה בדיוק היה חטא המרגלים: כאשר ראו ארץ שגם יושביה חזקים וגם פירותיה ענקיים, פירשו זאת לרעה — "ארץ אוכלת יושביה" — במקום לפרש לטובה שהקדוש ברוך הוא עשה הכל להצילם. משך התכנון, ארבעים היום, מבטא כמה זמן היה מוטבע בהם עיקרון הפירוש לרעה — וזהו שורש העונש: לא הדיבור, אלא ההרגל להתמקד ברע.
וכך מלמדים חז"ל: "שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם — עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים — ולשון הרע כנגד כולם", משום שלשון הרע מלמד את האדם להתמקד ברע. לכן היסוד הראשון והחשוב ביותר בחיים הוא ללמוד לראות טוב: מי שרואה טוב כל חייו, ותמיד מחפש את הטוב, זוכה להיות "כלי שרת" לבורא עולם, כלי שתמיד שר ומודה — כי מי שמתרגל לשיר בעולם הזה, ישיר גם בעולם הבא; ומי שלא שר בעולם הזה, כיצד ישיר בעולם הבא?
כיצד לומדים בפועל להתמקד לראות טוב? מציע הרב שני דברים: לגבי בין אדם למקום — לקחת "פנקס הודיה" ולרשום בו בכל יום דבר טוב, דבר נפלא, דבר מיוחד שקרה. הרישום נעשה בסוף היום או לפני התפילה, וכך התפילה נעשית מלאה רגש — האדם רואה כמה דברים טובים יש לו, כמה חיוכים סביבו, וכמה נפלאות יש בעולם. כך, בהדרגה, מתרגלים לראות טוב.
🕯️ להחמיא כדי לגלות שהמחמאה אמיתית
ולגבי בין אדם לחברו — מביא הרב מהספר "הבית היהודי" לרב שמחה כהן, מפרקו הראשון: הדבר החשוב ביותר בבית יהודי הוא שהבעל והאישה יודעים להחמיא זה לזה. מסביר שם המחבר יסוד עמוק בטבע האדם: הדיבור אינו רק ביטוי של מה שכבר במחשבת האדם — אלא באמצעות הדיבור עצמו, האדם מברר ומסדר את מחשבתו, וגם מגלה רעיונות חדשים שעד כה חש בהם רק בעמימות. מתוך כך, אמירה מתמדת של דברי שבח על בן הזוג גורמת שבהדרגה המשבח עצמו יאמין יותר ויותר במה שהוא אומר — הוא עצמו מתחיל לראות ביתר בהירות את המעלות שהוא משבח בהן.
ומספר המחבר: אצל בני זוג שהחליטו להחמיא זה לזה, גם כשבתחילה הרגישו שהדבר מאולץ, מתוך הרצון לעמוד בהחלטה החלו לחפש היבטים חיוביים אצל בן הזוג — היבטים שקודם לא שמו לב אליהם כלל — ואכן מצאו אותם, וחוזר חלילה: ככל שגילו יותר צדדים חיוביים, כך היה קל יותר להחמיא, וכך התשפרה תחושת הנישואים באופן ניכר.
כך גם ביחס לבורא עולם: הדבר הראשון בעבודת ה' הוא להחמיא לו, כביכול — לומר "תודה רבה" ולהתרגש ממה שעשה עמנו. וכשיהודי אומר "תודה רבה" לה', הוא עצמו מתחיל לאהוב את ה' יותר — וזוהי המצווה הגדולה ביותר, "ואהבת את ה' אלוקיך". לא במקרה יצר בורא עולם שקשר הנישואים מבוסס על למידת ראיית הטוב בין בני הזוג — כי זהו תפקידנו בעולם: להתרכז לראות את הטוב בתוך המציאות, לא לחפש את הרע ולדבר עליו. מי שיזכה להתרגל בכך — לראות טוב, לרשום טוב, לחפש את הטוב אצל בן זוגו ולהחמיא עליו — יזכה לחיים טובים בעולם הזה, ולקניין נצח: לשיר ולהודות ולהלל למלך מלכי המלכים.