🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" — מגלה דוד המלך שהמפתח לחיים טובים הוא שמירת הלשון. שיעור זה, המתחיל בפתיחה נאה בשם החוזה מלובלין על שינוי שם יהושע בן נון, חוקר לעומק את שורש שמירת הלשון — ומגלה שהיא מתחילה עוד לפני שהפה נפתח, בעצם האופן שבו אדם מביט על הזולת.
שאלה: בפתיחת פרשת שלח מפרטת התורה את שמות המרגלים, ומונה כל אחד "בֶּן..." — "לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי" וכן הלאה. רק יהושע נקרא "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" — עם "יו"ד" נוספת במילה "בִּן" (במקום "בֶּן"). מדוע?
🕯️ לאן הלכה היו"ד של שרי
מביא ה"בני יששכר" חידוש בשם החוזה מלובלין: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" — לפני כן נקרא "הושע", ורק כאן הוסיף לו משה את האות יו"ד. מנין הגיעה האות הזו? מובא במדרש: כאשר קרא הקדוש ברוך הוא לשרה "שָׂרָה" (בשינוי מ"שָׂרַי"), אמרה שרה: "ריבונו של עולם, הייתי אצל צדיק, צדיקה — למה לקחת ממני?" השיב לה הקדוש ברוך הוא: "עד עכשיו היית בסוף השם, עכשיו תהיי בראש". והיו"ד שנלקחה מ"שָׂרַי" (שם ה"יו"ד" הייתה בסוף) עברה — ליהושע. אלא ש"היו"ד" של "שָׂרַי" הייתה בלי ניקוד — שכן לאות אחרונה במילה אין תמיד ניקוד עצמאי — ומשעברה ל"יְהוֹשֻׁעַ", הייתה צריכה ניקוד. מהיכן קיבלה? הלכו למילה "בֶּן" — שלוש נקודות (סגול) — ולקחו ממנה שתי נקודות, שמו אותן ביו"ד, ונותרה לאות בי"ת בלבד נקודה אחת (חיריק) — ולכן נהיה "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".
רואים מכאן כמה כל דבר בתורתנו הקדושה, אפילו הניקוד, יש בו משמעות — שום דבר אינו קורה במקרה, כי הקדוש ברוך הוא משגיח על כל דבר ודבר שיהיה לטובה. וזו בעצם גם מטרת ההודיה: להתבונן ולראות איך הקדוש ברוך הוא מנהל את כל העולם כולו — כדברי הרמב"ן, שכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו.
נבוא לגוף השיעור: השורש לחיים טובים, מגלה לנו דוד המלך, הוא שמירת הלשון — "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע". ונשאל ארבע שאלות: א) מדוע דווקא שמירת הלשון היא שורש כל החיים הטובים? ב) המרגלים נענשו ארבעים שנה כנגד ארבעים יום שריגלו — אך אם גנב תכנן גנבה במשך ארבעים יום, האם עונשו כפול מגנב שתכנן חמש דקות? מדוע אם כן נענשו על משך הזמן ולא על מעשה הדיבור עצמו? ג) יש דין הלכתי מיוחד: יש חוטא בלשון הרע חד-פעמי, ויש "בעל לשון הרע". אין כזה דבר "בעל חילול שבת" — מדוע דווקא בלשון הרע יש קטגוריה נפרדת? ד) על מרים הנביאה, שדיברה על משה מתוך כוונה טובה, נענשה בצרעת — אם כוונתה הייתה טובה, מדוע נחשב הדבר ללשון הרע כלל?
מבאר החפץ חיים בעל "שמירת הלשון" (חלק ב, פרק ו) יסוד גדול: איסור לשון הרע כולל שני נזקים — האחד, שהוא מכפיש את השני; אך יותר מזה — מדוע אתה בכלל עסוק בדברים הרעים שבחברך? יש לך חבר כה נחמד, יהודי טוב, ונכון שדבר אחד לא טוב בו — מדוע אתה זבוב שמתעסק דווקא עם הדברים הלא טובים? תראה כמה טוב יש בו! החטא, אם כן, אינו רק פגיעה בזולת — החטא הוא בכך שפגעת בעצמך, בכך שאתה אדם הרואה רע.
שאלה: אם אדם מדבר טוב, אומרים שיש לו "לשון טובה" או "לשון יפה". מדוע אם כן, כשמדובר בלשון הרע, לא אומרים "לשון רק" (ומתכוונים: לשון של רק דברים רעים), אלא דווקא "לשון הרע"?
ענה על כך אחד מנכדי החפץ חיים: הבעיה איננה שהוא "מדבר דברים רעים" — הבעיה שהוא נהיה אדם רע. מי שרואה רע נהיה אדם רע. לכן אומרים "לשון הרע" — לשון של אדם רע. וזוהי גם התשובה לכל שאלותינו: המרגלים נענשו כנגד הימים שבהם ראו רע, כי עיקר החטא הוא הראייה, לא הדיבור. יש "בעל לשון הרע" — כי מי שהתרגל לראות רע נהיה כזה, כתכונה קבועה, ולא רק כמעשה חד-פעמי. ומרים, אף שכוונתה הייתה טובה, בכל זאת התמקדה — לו לרגע — בפגם שראתה במשה, ולכן נחשב הדבר ללשון הרע.
🕯️ "איך אפשר לדבר עליו לשון הרע, הרי הוא כזה טוב"
מסופר על אישה צדיקה שנפטרה, מתוך שירת הים, בפרשת בשלח, בבית הכנסת. כשבא בנה לנחם עצמו עליה, סיפר שני סיפורים נפלאים: הראשון — הייתה חוזרת מן הכותל, וכל הנשים שהיו איתה ביקשו ובקשו, ואילו היא רק הודתה לה' — "איזה בעל יש לי, איזה ילדים טובים יש לי" — ועוד הרבה דברים טובים. הסיפור השני — כאשר במשפחה דובר לשון הרע, הייתה אומרת: "איך אפשר לדבר לשון הרע? הרי האדם הזה כזה טוב, תראו כמה יופי יש בו, איך אפשר לדבר עליו לשון הרע?"
ללמדך דבר גדול: מי שרואה רע בחברו, גם הוא, חלילה, יגיע להיות רע אצל בורא עולם. ומי שרואה טוב אצל השני, רואה גם כמה חסד ה' יסובבנו — "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" — כל היום הוא רואה כמה חסדים. תפקיד האדם הוא לראות תמיד את היופי בחיים — "חכם" ראשי תיבות "חצי כוס מלאה" — לראות תמיד את הטוב שיש לך, לא את מה שחסר לך. וכשם שעין הרע מעוררת רע, כך עין טובה מעוררת טוב — כאשר אתה רואה טוב בזולת, אתה מעורר בו את הטוב. תפקיד ההורים גם כן: במקום להעיר לילדים על מה שחסר, יש להאיר להם את הטוב שבהם — וזה יאיר ויאיר עוד ועוד. אמר על כך הנועם אלימלך: "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונו, ושנדבר כל אחד עם חברו בדרך הישר והרצוי לפניך". יזכנו ה' יתברך למידה הנפלאה הזו, של עין טובה, שיהיה לכולנו יום מלא ראיית טוב, מלא גילוי טוב בכל אדם ואדם.