פרשת בהעלותך מכילה את אחד החטאים הקשים ביותר בתולדות עם ישראל במדבר: חטא המתאוננים. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". מיד לאחר מכן ממשיכה הפרשה בבקשת הבשר, ומזכירה גם את מינוי שבעים הזקנים לעזרת משה רבנו. שני המאמרים שלפניכם נולדו משתי הצצות שונות, קרובות ביסודן, אל אותה פרשייה עצמה: מהי שורשה האמיתי של תלונת בני ישראל, וכיצד בחר הקדוש ברוך הוא לתקן אותה — לא בעונש, אלא במינוי שבעים איש שיאירו את עיני העם.
בפרשתנו אנו קוראים על אחד החטאים הנוראים ביותר של עם ישראל — חטא המתאוננים. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה'". מסביר רש"י: היו אומרים ישראל, כמה הצטערנו מהדרך הזאת, כבר שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך. וזוהי בדיוק תמצית החטא — ההתלוננות. וכפי שמבאר רש"י בספר דברים (א, ב) על אותם ימים: "נוסעים מתוך קפיצת הדרך" — כלומר, השם קיפץ להם את הדרך כדי שיגיעו במהירות. אמר הקדוש ברוך הוא: אני התכוונתי לטובתכם, שתיכנסו לארץ מיד, ואתם כך מצטערים? כעונש על כך, בערה בהם האש, ולא נכנסו לארץ ישראל.
ומה אנו רואים בהמשך? שהם לא למדו מכך מאום. אדרבה, מיד לאחר מכן הם ביקשו בשר ועוף, אף על פי שהיה בידם המן, שהיה אפשר להרגיש בו את כל הטעמים שבעולם, כמו שכותבים חז"ל במסכת יומא (עה, א). הם לא רצו את הטעם — הם רצו את התאווה המוחשית עצמה, את ההרגשה הפיזית של האכילה. "אף ה' חרה בם", ויך בעם מכה רבה מאוד. שוב ושוב אנו רואים בפרשתנו שהחטא החמור ביותר, זה שעליו הקדוש ברוך הוא הכי מקפיד, זה שגורם לחרון אפו יותר מכל — הוא חטא הכפיות טובה. אדם כפוי טובה אינו זוכר את חסדי השם, רק מתאונן. "רע בעיני ה'" — זהו הדבר הרע ביותר בעיניו. "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה'" — לפעמים אדם אינו יודע כלל על מה בוערת בו האש, מה עליו לתקן ולשפר. וזה בדיוק הבירור שכל אחד צריך לעשות בעצמו: האם אני לא כפוי טובה? האם אני רק מתלונן, או שאני גם מודה?
"וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים, אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר... הֲיוּכַל תֵּת לֶחֶם, אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ"
תהילים עח, יט–כעם ישראל דיברו במלוא הפה: האם השם יוכל לערוך לנו שולחן במדבר? זה גופו החטא החמור — שדיברו כך בשעה שלנגד עיניהם עמדו הפלאים הנוראים שהשם עשה להם עד אותו רגע: כל מכות מצרים, קריעת ים סוף, עמוד האש ועמוד הענן, ירידת המן מדי יום, המים שיצאו מן הסלע, בגדיהם שלא בלו. מי שרגיל להתבונן בחסדים הנוראים שהשם עושה איתו בכל רגע, אינו יכול בכלל להטיל ספק ביכולתו של השם — הוא רק שואל את עצמו כיצד ימשיך השם להיטיב עמו, כפי שכבר עשה עד עתה.
ואז נאמר: "וַתֹּאמַרְנָה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל" (במדבר יא, ו). והרי במן ניתן היה לטעום כל טעם שבעולם — מה זה "נפשנו יבשה, אין כל"? מיישבים חז"ל במסכת יומא (עה, א): ישראל רצו לטעום במן טעמים של דברים מזיקים, שאינם בריאים לגוף — ולא עלתה בידם. הם רצו לטעום דברים שהיו מזיקים להם, ועל כך אמרו "אין כל". זה בדיוק היסוד: אדם שאינו רגיל להכיר טובה ולהודות להשם על מה שיש לו, מתהלך עם הרגשה של "אין כלום, אין לי כלום", גם כאשר מוקף בשפע. אבל מי שמכיר טובה לשם יתברך, מודה לו על כל מה שנתן לו — הוא מתהלך עם רגשות עמוקים כלפי שמיא על כל נשימה ונשימה.
כמה אדם צריך להודות להשם על כך שהוא בריא, שהוא חי, שהוא נושם, ואין זה מובן מאליו — כמה אנשים מחוברים למכשירי הנשמה, לחמצן, לאינפוזיות. אם אדם מתבונן בחסדים שהשם עושה עמו בכל רגע, מובטח לו שהחסדים האלה רק ימשיכו וילכו הלאה, ומובטח לו גם שתפילתו תתקבל לפני השם יתברך — כי זו תפילה מתוך אהבת בן לאביו, שיודע שאביו אוהב לעשות עמו טוב, ועושה זאת עמו בכל רגע.
אפשר לומר בדרך אפשר, שזה גם מה שהוביל בהמשך את עם ישראל לחטא התאווה. אדם שאינו רגיל להתבונן בחסדי השם — נפשו מחפשת סיפוקים מכל מיני דברים חיצוניים. הוא אינו חי את אהבת השם, ואין לו סיפוק מהתורה ומהתפילה. וזה מה שמוליך אותו למקומות נמוכים, שהוא מתאווה לכל מיני מאכלים, ואם אין לו אותם — הוא אומר "נפשנו יבשה אין כל". אבל אדם שרגיל לעבוד את השם מתוך אהבתו, מתוך התבוננות בחסדים המצויים עמו בכל רגע — הוא מלא שמחה, ואינו חסר לו את חתיכת הבשר הזו. הוא מרגיש, כמו דוד המלך: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי" — כל יום מוקף חסדים, לא חסר לי כלום.
על פי הסוד, האש שבוערת באדם המחפש תאוות היא "אש הקליפות" — אך כאשר אדם מתבונן בחסדי השם, בוערת בו במקומה אש של אהבת השם, המכבה את כל אש הקליפות. אש אהבת השם היא זו שמגינה על האדם, שומרת עליו מכל רע, בגשמיות ובברוחניות, ועל ידה הוא זוכה לכל ההשפעות הטובות.
הבעל הלחם יהודה כותב בסוף מסכת ברכות, שאחת הסגולות הגדולות ביותר לזכור את דברי התורה שלומדים, היא לברך את ברכות התורה בכוונת הלב, מתוך רגש הכרת הטוב על עצם הזכות ללמוד. "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ" — אדם רוצה לצפון את דברי התורה בתוכו. ומה ההמשך? "בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" — רק כשמברך את ברכות התורה בכוונה גדולה, "לָמְדֵנוּ".
כשם שהצדיקים היו מתהלכים בעולם, פיהם מלא שיר ושבח וכבוד לשם יתברך, וכך זכו באמת להתקרב אליו — כך גם אנחנו: זוהי הדרך היחידה שיש לאדם החפץ להתקרב לבוראו, להודות לו תמיד, ולהינצל מחטא המתאוננים.
"אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל"
במדבר יא, טזאחרי שהיהודים התלוננו וביקשו בשר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו לאסוף שבעים זקנים. לכאורה, מה הקשר בין בקשת הבשר לבין מינוי שבעים הזקנים? מבאר הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל יסוד עמוק: אדם מתלונן מפני שאינו מכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא. אדם שיש לו הכרה אמיתית בכל חסדי השם — אינו מתלונן. מכיוון שבני ישראל אז התלוננו, וחשבו שחסר להם בשר, ראה הקדוש ברוך הוא שהם לקויים בבניין של הכרת חסד השם. לכן ציווה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, שיסבירו ויתנו מוסר, כדי שיבינו את חסדי הקדוש ברוך הוא — כמה בכל יום ויום אנו זוכים לחסדי השם, וכיצד חסד השם מסובב אותנו מכל צד ושער. ועל ידי שהעם יבין את החסדים שהשם תמיד נותן, תיפסק מידת ההתלוננות ואי שביעות הרצון.
הבעיה האמיתית לא הייתה הבשר עצמו — הבעיה הייתה שהתלונה על הבשר הראתה שיש בעם מידה רעה שצריך לתקן. חכמים, "זקנים" במובן העמוק של המילה, הם אלה שמסוגלים להאיר את עיני האדם ולהראות לו את החסדים הפשוטים שמסובבים אותו כל הזמן — כדי שיראה כמה טוב יש לו, ולא יסתכל רק על מה שחסר.
ואכן, רואים שכאשר יצאו ישראל ממדבר סיני, תוך שלושה ימים היו אמורים להיכנס לארץ ישראל — משה רבנו, כפי שכתוב בחז"ל, עדיין לא נגזר עליו למות באותה שעה. כותב האור החיים הקדוש, בשם ה"מגלה עמוקות", שמשה רבנו היה נכנס אז לארץ ישראל, ואילו כך היה — לא היה נחרב בית המקדש כלל, שכן הם היו מגיעים כבר אז לתיקון השלם. מה גרם להם שלא להגיע לתיקונם? התלוננו שהדרך קשה, לא היו מרוצים בדרך. ואחר כך התלוננו על הבשר. ודבר גורר דבר, עברה גוררת עברה, עד ששלחו את המרגלים, ונשארו במדבר ארבעים שנה. גם משה רבנו נפטר ולא נכנס לארץ ישראל.
אבל היסוד שהתחיל את כל הגלגל הזה — היה תחושת אי שביעות הרצון, ההתלוננות, טענות. וזהו בדיוק היסוד של חטא עץ הדעת: אדם וחוה לא היו מרוצים מכל עצי הגן, וצריכים היו דווקא את עץ הדעת. אי שביעות רצון היא היסוד והשורש של כל הרע בעולם. וכשם שאדם הראשון אכל מעץ הדעת וגרם לכל הדורות, כך דור המדבר, שהייתה בידם האפשרות להגיע לתיקון השלם, החמיצו אותו בגלל אותה מידה רעה עצמה של תלונה וטרוניה — וגרמו לעצמם ולכל הדורות גלות.
חורבן בית ראשון ובית שני — בגלל שבכו באותו לילה, אמר הקדוש ברוך הוא: "בזה תבכו, אני אקבע לכם בכייה לדורות" (על פי תענית כט, א). כל הצרות שאנו סובלים כיום הן תוצאה של אותה מידה רעה — אי שביעות הרצון וההתלוננות.
ואם זה שייך לכלל עם ישראל — ודאי ששייך לפרט. אדם צריך לדעת שמזלו וטובתו תלויים בכמה הוא מרוצה. אם הוא שמח במה שהשם נותן לו, יהיו לו חיים טובים. ואם הוא מתלונן וטוען שזה לא טוב לו, אומר הקדוש ברוך הוא כביכול: "אה, זה לא טוב לך? אני אראה לך מה זה באמת לא טוב" — ואז יבין שמה שהיה קודם, באמת היה טוב. לכן צריכים אנו להתחזק ולהסתכל על הטוב שיש — ויש המון טוב, כמעט הכול טוב. עצם זה שאנחנו חיים ונושמים יום נוסף בעולם הזה — זהו הטוב הכי גדול. אם כולנו נתחזק בהכרת החסדים הפשוטים הללו, כפי שביקש הקדוש ברוך הוא מבני ישראל באמצעות שבעים הזקנים, נזכה לתיקון הפרטי שלנו, ומתוכו — בעזרת השם — לתיקון הכללי.