🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת נשא, מיד לאחר פסוקי התרומה לכהן — הביכורים שאדם נותן לכהן — כתוב: "וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה". מפרש רש"י פירוש מפתיע, שממנו נגזרת סגולה של ממש לעושר.
מסביר רש"י את הפסוק "וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ": מי שאינו נותן לכהן, בסוף מה שיקרה הוא שיצטרך לתת רק מעשרות — ישאיר לו רק עשירית מנכסיו. לעומת זאת, "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן" — אדם שנותן לכהן מעשרות, לא יהיה ממונו מועט; הוא יזכה לקבל עושר רב. פסוק זה נסמך לביכורים, ואולי יש לרמוז בעניין דבר נפלא.
מעשה שהיה, כפי שמסופר בפנקס ההודיה של "כל תודה", במהדורה השנייה: לפני שרצו להדפיס את הפנקס, חיפשו תורם — הרי זה עולה לא מעט כסף להדפיס — ופנו ליהודי יקר שאוהב מאוד את נושא ההודיה, ושאלו אותו אם יש אפשרות שיעזור בנושא. לאותו יהודי הייתה דירה בירושלים, שנתנה לו הכנסה נאה משכר דירה. הוא עצמו לא גר בה. באותו זמן בדיוק, הסוחר ששכר את הדירה עמד לעזוב אותה בעוד כמה חודשים. מניסיון, ידע התורם שעד שמוצאים סוחר חדש עלול לעבור זמן, והדירה תעמוד ריקה — וזה חבל, שהרי דירה ריקה בירושלים שווה כסף רב ליום, גם בלי לקבל עליה שכר.
אמר בליבו: "הַשֵּׁם נָתַן וְהַשֵּׁם לָקַח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" — פסוק זה מתפרש כך: אין הכוונה בו ש"שם השם מבורך" על מה שהשם לקח. אלא, כאשר השם לוקח, האדם מבין כמה עליו להודות על מה שכבר נתן. ולכן "הַשֵּׁם נָתַן וְהַשֵּׁם לָקַח, יְהִי שֵׁם ה' יְבֹרָךְ" — על כל מה שהוא נתן, כי עכשיו, משלקח, מבינים עד כמה הייתה זו מתנה נפלאה, שיש הרבה על מה להודות עליה. אותו יהודי החליט לתרום — לא לסוחר, אלא לקדוש ברוך הוא — את שווי חודש שכירות שלם כהודיה להשם על חסדיו, וכך תרם ל"פנקס ההודיה". וברוך השם, הפנקס אכן נדפס, ועדיין לפני שהגיע המעשה עצמו — יצא הסוחר הקודם מהדירה, וברוך השם, לא פחות ולא יותר — ביום שיצא, נכנס סוחר חדש. הדירה לא עמדה ריקה אפילו יום אחד.
וכאן עוד לא נשלם הסיפור. כשרצה הסוחר החדש לשכור את הדירה, הוא רצה זאת לחצי שנה בלבד. אמר לו בעל הדירה: "אתה יודע ששכירות לשנה עלותה שונה משכירות לחצי שנה — לחצי שנה יעלה יותר." הסכימו על המחיר, וחתמו על חוזה. נתן לו הסוחר החדש צ'ק לשישה חודשים. לקח התורם את הצ'קים, והסתכל כמה קיבל יותר על חצי השנה, לעומת מה שהיה מקבל אילו חישב לפי מחיר השנה השלמה. והנה — הסכום הנוסף שהוסיף הסוחר החדש עבור חצי השנה, היה בדיוק, בדיוק, כסכום התרומה שתרם. לא פחות ולא יותר. שקל אחד באותו סכום בדיוק שתרם — כך הוסיף לו הסוחר. וכעבור חצי שנה, אותו סוחר כה אהב את הדירה, שלא ראה טעם לעזוב אותה, והמשיך לשכור אותה גם לשנה שלמה.
זהו מעשה שהיה. בעל המאמר עצמו מכיר את העובדות מקרוב, ומעיד שכך היה, כפי הווייתו.
וכך מתקיים בו הפסוק "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה" — "לֹא יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה" בדרך שלילית, אלא ההפך: לא יחסר לו ממון. נשוב לשאלה שפתחנו בה: למה נסמכה התרומה לביכורים? יש שתי צורות לתת. יש אדם הנותן בשביל לקבל — נותן צדקה, תרומה, כדי שהקדוש ברוך הוא ייתן לו עוד. גם זה אפשרי, אך אינו הדרך המובחרת. ויש אדם הנותן בשביל לתת — לא שאינו רוצה גם לקבל, אך עיקר מטרת נתינתו היא לתת לבורא עולם, כביכול: "אני רוצה עכשיו להודות לך, בורא עולם, על כל מה שנתת לי." כמו בסיפור שסיפרנו — אותו אחד תרם בשביל להודות לבורא עולם על השנה השלמה שנתן לו, ולא בשביל שיקבל עוד.
כאשר אדם נותן תרומה בתוך הלב כהודיה להשם, הוא זוכה ש"לֹא יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה" — לא יחסר לו. וזו סגולה נפלאה לעושר: תן לקדוש ברוך הוא צדקה בתור הודיה על מה שכבר נתן לך, לא רק בשביל שייתן לך עוד. תן בתור ביכורים — כאילו אתה נותן עכשיו ביכורים על מה שהיה, ומתוך כך תסמוך על בורא עולם.
שיהיה לכולנו יום טוב, מלא שמחה והודיה, ונזכה לתת לקדוש ברוך הוא — כי הכול שלו, ותן לו משלו.