🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
כתוב בתהילים שעל ידי חטא המרגלים נגזרה גלות על עם ישראל. אך כאשר מסתכלים היטב בפרשת מטות, מתגלה שהחטא שגרם לגלות לא היה רק לשון הרע על ארץ ישראל, כפי שרגילים לחשוב — אלא משהו עמוק יותר: סירוב לקבל את המתנה שהקדוש ברוך הוא רצה לתת.
"וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'"
במדבר לב, זבפרשת מטות, כשבני גד ובני ראובן מבקשים להישאר בעבר הירדן, אומר להם משה רבנו: "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'... כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ". מכאן רואים במה היה חטאם של המרגלים: הם הניאו, הסירו מהעם את הרצון לבוא אל הארץ. הקדוש ברוך הוא רצה לתת לעם ישראל מתנה גדולה — ארץ ישראל — והמרגלים השפיעו על העם שלא ירצו לקבל את המתנה הזאת.
לכן, מידה כנגד מידה: "וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם... אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי". בגלל שלא רצו לקבל את המתנה — דווקא הם לא קיבלו אותה. וזוהי שיא אי הכרת החסד: הקדוש ברוך הוא רוצה לתת, ואנו לא רוצים לקבל. הקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע, ואנו מסרבים להשפעה. ולכן, כפי שכתוב בתהילים, גלות עונש הגלות נגזרה מחטא המרגלים — בגלל שלא רצו לקבל את מתנת הקדוש ברוך הוא.
אנחנו כעת בגלות, קרוב לאלפיים שנה, מתגעגעים לבית המקדש, ואין לנו נבואה. כתוב שנגזרו גזרות רעות על עם ישראל, בעיקר בעקבות הריגת זכריה הנביא, שהיה גם כהן — הרגו אותו ביום הכיפורים, בשבת, בתוך בית המקדש. מי הרג אותו? יואש, שזכריה עצמו היטיב עמו. עם ישראל לא הכיר את המתנה שקיבל — נביא, כהן, שיכול היה להוכיח אותם, להחזירם למוטב — והרגו אותו בתוך בית המקדש. וזהו שוב אותו משפך של אי הכרת חסדי השם. אמר הקדוש ברוך הוא: "בסדר, לא תהיה נבואה." עד היום אין לנו נבואה. אין לנו את מי שיכול היה להחזיר אותנו, ואנו מתגעגעים לכך — ותיקון החטא הוא בדיוק שם: בעת שהשם רצה להשפיע עלינו מחסדיו, לא הוקרנו אותם, בעטנו כביכול בטובה של השם.
התיקון הוא שאנחנו נתגעגע ונרצה לקבל את המתנות האלה בחזרה. וזהו יסוד כללי בכל עבודת השם: כפי שכתוב בחובת הלבבות, עיקר עבודת השם הוא להכיר את חסדי השם. וכך גם בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד — כמה שהוא יותר מכיר בחסדי השם, כך הוא זוכה שהחסדים נשארים עמו. אבל אם, חס ושלום, הוא אינו מכיר ואינו מתבונן — אז חס ושלום, מידה כנגד מידה, השם לוקח ממנו את החסדים. ורק אז, לאחר שהשם לוקח אותם, רואים: "אה, היה לנו כל כך הרבה חסד!" ומתגעגעים בחזרה לחסדים.
זהו התיקון לכך שלא הכירו את החסדים בזמן שהיו. ולכן, תיקון חורבן בית המקדש — כאשר אנחנו מתאבלים על בית המקדש — הוא להכיר את חסדי השם, ולהודות לו על כל חסדיו. כיוון ששורש החורבן היה אי הכרת חסדי השם, מידה כנגד מידה — התיקון הוא על ידי הכרה: כמה רב השפע של השם, וכמה הוא רוצה להשפיע עלינו, וכמה הוא באמת משפיע עלינו, וכמה אנו מכניסים את ההכרה הזו לתוכנו. בכל פעם שאנו עושים זאת, אנו עושים תיקון, ומקרבים את הגאולה.