🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת במדבר פותחת בציווי למשה רבנו למנות את עם ישראל — כל שבט ושבט, וכן את שבט לוי. והתורה, בכל פעם שהיא מונה אותם, חוזרת ומשתמשת בביטוי מיוחד: "בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת". מה פשר הצירוף הזה — "מספר" ו"שמות" יחד? ולמה כל כך חשוב לקרוא דווקא על אופן המניין של בני ישראל?
אותו ביטוי בדיוק מופיע גם בפסוקי דזמרה, שאנו אומרים בכל בוקר, על הכוכבים: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא". יש כאן מספר, ויש כאן שמות — מהו ההבדל?
פרק אכאשר מונים את עם ישראל, יש שני היבטים שונים. "מספר" — פירושו: אני זקוק לעשרה שקלים, למשל, כדי לקנות משהו. כל שקל בודד אינו מספיק לי; אני צריך את כל העשרה יחד, כדי להגיע לתכלית. כך גם ב"מספר" של עם ישראל: כל אחד הוא עוד אחד מתוך הכלל, וכולם יחד מצטרפים למניין השלם. בלעדיו — חסרה ההרמוניה, חסר לכלל.
אך "שמות" מראה בדיוק הפוך: שלכל אחד ואחד יש שם ותפקיד משלו, בפני עצמו. לכל יהודי יש תפקיד ייחודי שברא אותו הקדוש ברוך הוא — תפקיד שאפילו משה רבנו אינו יכול לעשות במקומו. רק אתה יכול לעשות אותו. כותב רבי משה פיינשטיין: לכן ציווה השם יתברך למנות כל איש ישראל — כדי ללמדנו את חשיבותו של כל יהודי ויהודי, שלכל אחד יש תפקיד בפני עצמו, אשר יחד יוצר הרמוניה נפלאה.
אותו יסוד מופיע גם בכוכבים: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא". יש המון כוכבים, כך וכך במספר — אך גם לכולם יש שמות, לכל כוכב וכוכב תפקיד נפלא משלו בבריאה. ובשביל להבין עד כמה זה חשוב, התורה עושה לנו "שאת ראש" — כלומר, אם נתבונן בזה כראוי, זה ירים לנו את הראש, ייתן לנו תחושת ערך, כאשר נבין שלכל אחד ואחד יש תפקיד משלו.
מסופר על אחד המנצחים והמלחינים הגדולים בעולם, שחי לפני עשרות שנים, וקראו לו טוסקניני. הוא היה מפורסם מאוד ברחבי תבל, ונחשב מנצח דגול שליבת תזמורות מהמובחרות באירופה ובאמריקה. האיש מת בגיל תשעים וחמש, ובשנותיו האחרונות ביקש סופר מיוחד לכתוב את קורות חייו.
פעם כאשר הגיע הסופר, אמר לו טוסקניני שהוא מצטער — אין לו אפשרות לשבת עמו היום על הזיכרונות. הוא הסביר: אחת התזמורות הידועות עורכת ממש עכשיו קונצרט גדול במדינה מרוחקת, ולצורך כך התאמנה במשך חודשים ארוכים. מנהלי התזמורת שלחו לו כרטיס טיסה, אך מחמת גילו המבוגר אינו יכול לטוס לשם. ברם, כיוון שחשוב לו מאוד לשמוע את הביצוע של התזמורת, הוא מתכנן להאזין להם באמצעות הטלפון, ברגע שיתחילו לנגן. אמר המנצח לסופר: אם תשב בשקט ולא תשאל שאלות, תוכל לשבת כאן לצידי ולהאזין לקונצרט. וכך היה.
הסופר ישב, והביט במנצח המפורסם, ותיאר את צורת האזנתו לביצוע התזמורת. לימים תיאר הסופר וכתב שהאדון היה מרותק כולו לניגונים שהושמעו באוזניו באמצעות הטלפון, כולו קשוב, בודק ובוחן כל ניצוץ. כאשר הסתיימה ההופעה, בירך הסופר את המנצח וחילק לו שבחים מרובים, באומרו שעל פי צורת הקשבתו רואים שמדובר במנצח גדול, העומד מאחורי הניגונים הללו. אבל המנצח החמיץ פנים: "כן, כן, הכל היה טוב ויפה — אבל הצטערתי מאוד שבמקום ארבעה־עשר הכנרים שמניתי, היו שם רק שלושה־עשר. חבל מאוד."
הסופר מתאר את הצחקוקים שעלו בליבו למול דמיונו של המנצח, שהצליח כביכול להרגיש בחסרונו של כנר אחד — הרי איך אפשר לשים לב לכך באמצעות קו טלפון, ועוד עם אוזניים של אדם שעבר מזמן את גיל התשעים? הרי זה פשוט לא ייתכן.
למחרת, ממשיך הסופר בתיאוריו: החלטתי בכל זאת לבדוק את המידע שמסר לי המנצח. לאחר כמה טלפונים, הגעתי למספר הטלפון של האדם שהיה אחראי על המופע המוזיקלי, ולאחר שהשגתי אותו שאלתי: האם יוכל לומר לי כמה כנרים היו אמורים להופיע בקונצרט שנערך אתמול? "המתן על הקו, אני אסתכל ברשימה שלי", ענה האדם. ובתוך דקה הגיעה התשובה: ארבעה־עשר כנרים. "וכמה הופיעו בפועל?" המשכתי לשאול. שוב חיפש ופישפש בדפים: "אני רואה שהופיעו רק שלושה־עשר. אחד הכנרים כנראה לא הגיע."
הסופר עומד המום, מניח את השפופרת, והולך מיד לביתו של המנצח. "אדוני הנכבד," אמר לו, "אני חייב להתנצל בפניך. אכן צדקת. בדקתי מה שאמרת לי, ונדהמתי לשמוע שאכן כנר אחד היה חסר. אני מצטער שצחקתי עליך." והמשיך: "אני רוצה שתסביר לי — איך פשוט הצלחת לגלות את זה?"
הרים המנצח את עיניו, ונתן בו מבט חודר: "בוא, תבין," אמר לו. "הרי ברור שלמרות שכל הכנרים מנגנים את אותו הלחן, לא כתבתי תווים זהים לכל ארבעה־עשר הכנרים. שהרי אם כן, אינני זקוק לכולם — די באחד או בשניים, או לכל היותר בשלושה או ארבעה. לכל אחד ואחד מהכנרים יש רשימת תווים שהיא ייחודית רק לו, כזו שנכתבה במיוחד עבורו. כל תו שנכתב בשינוי קטן, בתוספת ניצוץ, מהתו המופיע אצל אחרים. ואז, כאשר כל הכנרים עולים על הבמה ומנגנים יחדיו, נוצרת סימפוניה נפלאה, יצירה של ממש, המורכבת משִלוב כל התווים. והנה, במשך ההופעה הבחנתי שחסרים לי תווים מסוימים ביצירה הסימפונית, ולפי מספר הסימנים המוזיקליים החסרים הבנתי שכנר אחד נעדר. אמנם הציבור הרחב שהאזין לקונצרט לא הרגיש כלל בחסרונו של הכנר ובחסרון התווים שהיו אמורים להצטלצל מכינורו, והנגינה נשמעה להם ללא כל דופי — אבל אני, המנצח, ששיכתי את התווים, לא יכולתי להסתדר בלעדיהם, והדבר גרם לי צער."
וכאן אנחנו פונים אליכם, כל יהודי ויהודי: אנחנו זוכים, ברוך השם, לשיר לקדוש ברוך הוא. כל יהודי שר לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא — המנצח הגדול — כתב את החיים, שהם התווים שעליהם אנו מנגנים. יש מי שיש לו חיים מלאים, כל טוב — הוא צריך להשמיע נגינה מסוג אחד. יש מי שיש לו קצת דברים טובים וקצת דברים רעים — זו נגינה מסוג אחר, לחן מסוג אחר. יש אדם שיש לו רק דברים רעים, או הרבה מאוד דברים רעים, ולמרות זאת — כלפי בורא עולם, גם זו נגינה בסוג אחר. "לא תמיד כבוד ולא ידום" — "השם אלוקי, לעולם אודך" — ובין שם ובין אלוקים, בין דין ובין רחמים, "לעולם אודך" — זו מנגינה מסוג אחר, לחן אחר. אין שני כנרים אותו דבר, אין שני יהודים אותו דבר.
"וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל"
תהלים כב, דבורא עולם — על מה הוא "יושב"? מה זה "יושב"? הוא ממתין ומצפה לתהילות ישראל. הוא מחכה לנגינה שלך, לשירה שלך. יש עוד הרבה יהודים, ולכל אחד יש את הלחן שלו, את התפקיד שלו — "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" — לכל אחד יש "מספר", הוא מספר בפני עצמו מתוך הכלל, המשלים את ההרמוניה, וגם יש לו "שם" ותפקיד. אין לי אחד אחר, אין לך אחר — אתה, רק אתה. ואם אתה תהיה חסר בסימפוניה — בורא עולם ירגיש ויצטער מאוד. אם כנר אחד הרגיש שחסר עוד כנר — קל וחומר שבורא עולם מרגיש, ומרגיש שחסרה לו הנגינה שלך.
כשאנחנו מתבוננים בכל יום בחסדים שבורא עולם עושה עמנו, ומודים ושרים לו על כל הדברים הטובים שעשה עמנו — ומאמינים שגם הדברים הקשים הם דברים שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו בטוב, ואיננו דוממים אלא "הַשֵּׁם אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" — כל אחד יש לו לחן משלו לבורא עולם. "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב" — ממתין ומצפה לתהילות ישראל, לשירה שלך.
יזכנו השם יתברך לנגן לו תמיד בשמחה ובאהבה, ולהרגיש שכל אחד ואחד הוא בן יקיר, ילד שעשועים לפניו יתברך.