אומר המדרש (ויקרא רבה, פרשה ט): לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים וכל ההודיות בטלות, וקורבן תודה וההודיה שעליו אינם בטלים לעולם. שני שיעורים, שנמסרו בתקופת ספירת העומר, סמוך לל"ג בעומר, חוקרים לעומק את המדרש הזה, ומגלים בכך יסוד גדול: החסד הגדול מכל החסדים אינו רק זה שה' עושה עמנו — אלא עצם הזכות שיש לנו להודות לו עליו.
שאלה: מהי בכלל "הודיה על ההודיה"? הרי אם כל שאר ההודיות מתבטלות לעתיד לבוא, ורק קורבן תודה נשאר — מה מיוחד בו שהוא נשאר, בעוד שאר ההודיות בטלות?
מבאר האדמו"ר ממוז'רוב זצ"ל: הכוונה היא שאדם צריך להודות לה' על הזכות שיש לו להודות לה'. כל החסדים שה' נותן לנו — אלו חסדים. אך החסד הכי גדול הוא שיש לנו את האפשרות ואת הזכות להודות לפני הקדוש ברוך הוא. לכן לעתיד לבוא, כל הקורבנות בטלים וכל ההודיות בטלות — כי הם הודיה על חסד מסוים. אך קורבן תודה, וההודיה על עצם הזכות שיש לנו להודות לה' — זו לא תיפטר לעולם. זוהי ההודיה הכי גבוהה והכי חשובה שיש לנו: שיש לנו את האפשרות להודות לקדוש ברוך הוא באמת.
מביא זאת בעל האדמו"ר ממוז'רוב מן הפסוק בישעיהו (סג, ז): "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר... כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה'" — חסד ה' שאזכיר הוא זה שאנחנו יכולים להודות לקדוש ברוך הוא. וזה נחשב כנגד כל שאר החסדים גם יחד.
וכך תיקנו חכמינו בברכת "מודים דרבנן": "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ... עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ". שואלים חז"ל: מה פירוש הדבר? מבאר רש"י (מסכת סוטה, דף מ ע"א): "עַל שֶׁנָּתַתָּ בְּלִבֵּנוּ לִהְיוֹת דְּבֵקִים בָּךְ, מוֹדִים לָךְ". וכפי שמפורש עוד יותר בירושלמי: "מודים אנחנו לך" — שאנחנו חייבים להודות לשמך. כלומר: אנחנו מודים לך על עצם החיוב, הזכות, שיש לנו להודות לך.
זה נותן אור נוסף על עניין ההודיה לקדוש ברוך הוא: אין זה רק שאנו מודים לו על כל החסדים שהוא נותן לנו — אף על פי שזה נכון, שהעיקר הוא להכיר את החסדים — אלא יש כאן משהו יותר מזה: עצם זה שאנחנו מודים לה', זה גוף המגיע לקדוש ברוך הוא תודה. וזו לא רק "מגיעה" תודה, אלא זו התודה הכי גבוהה שיש: הזכות להגיד תודה למלך מלכי המלכים. תודה כזו נותנת לאדם שלמות הנפש, מטהרת אותו, מכינה אותו לקבל את כל ההטבות מה', ובעיקר — מכינה אותו לעולם הבא, שכל התענוג בו הוא שירה לקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בגמרא: "כָּל הָעוֹנֶה 'שִׁירָה' בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא".
הגאון רבי יוסף אנגיל זצ"ל, בספרו "אוצרות יוסף", מבאר: ל"ג בעומר, שבו חל הילולת רבי שמעון בר יוחאי, הוא בספירת "הוד שבהוד" — ו"הוד" מלשון הודיה. מהי שלמות ההודיה שמרומזת בכך? אדם צריך להודות לה' גם על ההודיה עצמה — על כך שה' חנן אותו דעת להודות לו. ה' גילה לו את הדעת של ההודיה, כי יש אנשים שאינם יודעים כמה חשוב להודות, וחושבים שהעיקר הוא לבקש ולהתפלל. ההודיה היא זו שפותחת לאדם את כל השערים להתקרב לה', הן בגשמיות והן ברוחניות — ולכן ביום ל"ג בעומר, יום שלמות ההודיה, זוכה כל עם ישראל, בזכות רבי שמעון בר יוחאי, לשלמות ההודיה — כשמודים גם על ההודיה עצמה, על כך שניתן לנו החשק והדעת להודות.
🕯️ "תן לי שתי דקות להודות"
מובא במדרש, כפי שמביאו הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל בספרו "אורחות יושר": מלאך המוות הגיע אל יהודי זקן שהגיע זמנו, ואמר לו: הגיע זמנך. אמר לו הזקן: תן לי זמן, המתן לי שתי דקות — אני רוצה להודות לה' על כל מה שעשה לי, על כל החסדים, על כל החיים. פנה אותו זקן לפינה, והתחיל להודות: "תודה רבה על כל החיים, על כל האריכות ימים שנתת לי, על כל השנים היפות, על כל כך הרבה חסדים שעשית עמי — אין לי מילים להכיר לך טובה על אינסוף החסדים, על כל כך הרבה רגעים של אור שנתת לי בחיים, על כל שנייה ושנייה. אילו פי מלא שירה כים, לא הייתי מפסיק להגיד לך שירה. תודה, השם, שזיכית אותי לחיות בארץ החיים, ולקיים תורה ומצוות, וזיכית אותי לכל כך הרבה מתנות". לאחר שגמר להודות, אמר לו מלאך המוות: "כיוון שהודית לה', נקרעה הגזירה מעליך" — ונוספו לו עוד חיים ואריכות ימים.
זהו סוד ההודיה — אדם ממש נקשר בחי החיים, נקשר בה' יתברך, ומאריך ימיו ממש. וכפי שאנו אומרים ב"מודים דרבנן": "עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ" — "כֵּן תְּחַיֵּנוּ" — ההודיה עצמה ממשיכה חיים.
בפרשת אמור מצווה התורה על שמירת השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן... שַׁבָּת הִוא לַה'". בשבת זוכה כל יהודי לשלמות — לנשמה יתרה, שמהותה רק להודות ולשבח לה' יתברך, כמו שכתוב "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". בשבת מקבל היהודי דעת של הודיה, ופתאום הוא מבין שגם הצרות שנראו לו כצרות, גם הגזרות שנראו לו כגזרות — כולם היו חסדים. הוא מתבונן ורואה כיצד הכול היה לטובתו. וזה מה שקורה בשבת: "מהצרה" נהיה "אוצרה", "מהצרה" נהיה "צוהר" — זהו הסוד של רבי שמעון בר יוחאי, שגילה איך "מזרה" נהיה "זוהר" — הוא הופך את מה שנראה כ"זרה" (צרות), ומגלה בו את האור, את החסדים הטמונים בכל דבר.
אומר הזוהר (תיקוני זוהר, תיקון כד): מצווה לפרסם סגולת פלא זו: אם עם ישראל היו שומרים שבת אחת כהלכתה, מיד היו נגאלים. מה זה "שבת כהלכתה"? מסביר הזוהר: אם עם ישראל היו בשמחה בשבת, בלי מריבות ובלי מחלוקת, רק שמחים כל השבת, מודים לה', מסתכלים על החסדים, לא מסיחים דעתם מדאגות וצרות — מיד היו נגאלים. וכפי שהעיר החוזה מלובלין על "שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ" — אם אדם יהיה בשבת בשמחה, ולא בצרה ויגון, זה עצמו ימשוך ישועות לכל השבוע.
🕯️ "בשבת הבן שלך יצא מסכנת חיים"
מסופר על יהודי שבנו היה בבית חולים במצב של סכנת נפשות. הרב עודדו להתחזק בסגולת השמחה בשבת — להתחזק כל השבת רק להודות ורק לשמוח. אותו יהודי התחזק בכך, ומיד בשבת חל מהפך במצב הבן. אמר הרופא: "תדע לך, המהפך שבו יצא בנך מסכנת חיים למצב של בריאות, היה בשבת עצמה". ומיד ביום ראשון, הורידו לו את החמצן ואת הנשמה — יצא מכל סכנה.
זהו הכוח של השמחה בשבת: כשאדם באמת מכבד את השבת, שמח בה, מודה לה' כל השבת, מסתכל על החסדים — הוא ממשיך ישועה לעצמו ולכל השבוע. אם היה עם ישראל יודע ומיישם את הסוד הזה — שמחת שבת מתוך הודיה — היו מיד נגאלים בגאולה שלמה. יהי רצון שכל אחד יזכה בגאולתו הפרטית, ונזכה כולנו לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.