חוברת "תורת אביגדור" של הרב אביגדור מילר זצ"ל, על פרשת אמור, מגלה חידוש עמוק: ספירת העומר, שנועדה — לכאורה — רק לצפייה ולציפייה למתן תורה, מסתירה בתוכה תהליך עמוק בהרבה: הכרת טוב יומית על הלחם הפשוט, שהיא-היא ההכנה האמיתית והגדולה ביותר לקבלת התורה. שיעור זה, המבוסס על שני חלקי שיעור רצופים, עוקב אחר המהלך במלואו.
קושיה: כל עניינה של ספירת העומר הוא השתוקקות וציפייה לקראת מתן תורה. אם כן, לכאורה היה צריך לספור מהסוף להתחלה — "נשארו עוד 49 יום", "48", "47" וכן הלאה — כדי להראות שאנו מצפים ומחכים ליום הגדול. מדוע סופרים דווקא מההתחלה — "היום יום אחד לעומר", "שניים לעומר"?
מתרץ ספר החינוך: מטרת המצווה היא להראות בנפשנו את החפץ הגדול אל היום הנכבד הנחסף ללבנו — כעבד השואף לצל, ומחכה תמיד: "מתי יבוא העת הנכסף אליו שאצא לחירות?" המניין עצמו, "כך וכך ימים עברו מן המניין", מראה את הרצון החזק להגיע אל הזמן. לספור כמה נשאר היה, לדעת ספר החינוך, מייאש — ולכן אין מזכירים בתחילת החשבון ריבוי ימים.
קושיה נוספת: מדוע נקראת המצווה "מצוות ספירת העומר" בברכה — "וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר" — ומזכירים בה דווקא את קורבן ה"עומר"? הרי, לפי ביאור ספר החינוך, כל עניין המצווה הוא רק ספירת ימים לקראת מתן תורה, ולא קשור למהות קורבן העומר עצמו.
הולך הרב אביגדור מילר במהלך נפלא ושונה: קורבן העומר הוא קורבן שהתיר לעם ישראל לאכול מן התבואה החדשה. מהי, אם כן, משמעות ספירת העומר? התשובה, אומר הרב מילר, פשוטה: הקדוש ברוך הוא נותן לנו מזון, ובספירת העומר אנו סופרים ימי מזון — ימים של אכילה מן התבואה החדשה, היבול החדש. "יש לנו לחם לאכול, אנו אומרים: תודה רבה שנתת לנו את האוכל!" זה לא פעם אחת, אלא ספירה יומית: יום שלם של מזון נתן לנו הקדוש ברוך הוא — ועכשיו הוא שוב נותן לנו אוכל היום. אתה עוד ועוד ימים, אדם מתפעל: "יומיים, שלושה ימים ברציפות, הקדוש ברוך הוא נותן לי מזון! זה לא פשוט כלל!"
אמנם הלחם עצמו אינו העיקר — כמו שכתוב בברכת המזון: "הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ... נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — אלא ההודיה על כל מה שמקבלים מה' יתברך: כל המזון, כל השפע הגדול, כל הכיוונים, הבריאות, הנשימה, הילדים, וכן הלאה. וזוהי, לדברי הרב מילר, ההכנה הכי גדולה: שאדם מתחיל להודות לה' יתברך על כל מה שהוא קיבל, על כל מה שהוא מקבל — יום אחד של הודיה, יום שני, יום שלישי, שהם ימי ספירת העומר.
מדוע ההודיה היא ההכנה האמיתית לקבלת התורה? כי כדי לקבל את התורה, יש להיות "עבד ה'" — ועבד לווה, כפי שאומר הרב מילר, הוא כאדם שלווה כסף ממישהו שעזר לו להתקדם בחיים: כשאדם מרגיש שהוא לווה, נעשה עבד למלווה. וכך גם ביחס לה': כשאדם מרגיש שהוא חייב לה', הוא מתחיל להיות "עבד ה'". אך אם הוא מרגיש שדווקא מגיע לו, שהוא בעצמו הבעלים — הוא מרגיש עצמו אדון, לא עבד.
🕯️ "בכל הנוגע למה שאני עושה, המצב טוב מאוד"
מסופר על משגיח בישיבה גדולה, שפגש בוגר ישיבה שביקר, ושאל: "מה שלומך?" השיב אותו בחור: "ברוחניות מאוד מאוד טוב, אבל בגשמיות המצב קשה, מאוד קשה". לאחר שהבחור הלך, פירש המשגיח את דבריו: "בכל הנוגע למה שאני עושה עבור הקדוש ברוך הוא — המצב מאוד טוב, אני עובד את ה' בלי להזניח דבר, נותן לו כל מה שאני יכול. אבל בכל הנוגע למה שהקדוש ברוך הוא עושה עבורי — המצב קשה, לא טוב". כלומר, האדם מרגיש כאילו הקדוש ברוך הוא חייב לו הכל, ולא מקבל מספיק — ולא שם לב שגם ה"רוחניות" שלו, כל מה שהוא עושה בעבודת ה', גם היא כולה מאתו יתברך.
🕯️ "מתי אני אחזיר לך?"
מסופר בשם רבי שלמה ברעודה זצ"ל, על עדות ששמע מיהודי זקן שזכה לשהות בביתו של החפץ חיים בערוב ימיו. ידוע שדרכו של החפץ חיים הייתה להתבודד עם ה' יתברך זמן מה בכל יום. אותו יהודי, שנקלע להיות עֵד להתבודדות זו, שמע איך החפץ חיים, בזקנותו הגדולה, עומד ואומר: "ריבונו של עולם, זיכית אותי לחבר את ספר חפץ חיים, זיכית אותי לזכות את עם ישראל בספר שמירת הלשון, זיכית אותי לחבר את המשנה ברורה, זיכית אותי להקים ולהחזיק כאן ישיבה, זיכית אותי לזכות את הרבים..." — ומנה, אחד אחד, את כל מה שזיכה אותו הקדוש ברוך הוא. ואז אמר: "ריבונו של עולם, אני כבר זקן — מתי אני אחזיר לך על כל מה שזיכית אותי?" והתחיל להתרגש ולבכות.
זו הייתה הרגשת גדולי עולם: מה שהם עושים ברוחניות — מחברים ספרים, מלמדים תורה, לומדים תורה — לא הם נותנים לקדוש ברוך הוא, אלא הוא זיכה אותם. יכול היה להיות מצב הפוך: מישהו מסיים לחבר ספר נפלא, שעליו עמל שנים, לילות כימים, ואחרי שסיים, הולך לכותל ואומר בהתרגשות: "ריבונו של עולם, עשיתי כל כך הרבה למענך, מתי תחזיר לי על מה שעשיתי?" — ההפך הגמור מהרגשת גדולי עולם.
אנחנו, אומר הרב אברמסקי זצ"ל, בנקודה הזאת ממש כתינוקות: תינוק שמאכילים אותו בכפית, וכל פעם שהוא בולע כף, הוא מרגיש שמגיע לו פרס — "מגיע לי סוכריה!" אך מי בכלל האכיל אותו? הוא לא עשה כלום, הוא רק אכל את מה שנתנו לו. כך גם אנחנו: על כל מצווה שאנו עושים — "מי בכלל זיכה אותנו לעשות את המצווה? מי הקדימנו והשלים? מי נתן לנו את הבגד לפני שעשינו ציצית, את הבית לפני ששמנו מזוזה?" הכול מזכים אותנו מן השמים. וכפי שכתוב בברכת "אַהֲבָה רַבָּה": "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל... לְהוֹדוֹת לְךָ" — הדבר הראשון שמזכירים חז"ל בסיבת קירוב מעמד הר סיני הוא — "לְהוֹדוֹת לְךָ", ורק אחר כך "וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה". תכלית מתן תורה כולו הייתה — קודם כל — כדי שנודה לה'.
מכאן מבין הרב מילר: הכרת הטוב הזו אינה מגיעה ביום אחד. עם ישראל, במעמד הר סיני, אמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" פה אחד, כאיש אחד בלב אחד — למעלה משני מיליון יהודים — לא לאחר ששמעו שיחת מוסר קצרה על הכרת הטוב, אלא לאחר תהליך של ארבעים ותשעה ימים, ימי הודיה על כל התבואה החדשה, על כל הניסים והנפלאות שראו במצרים ועל הים. רק לאחר תהליך זה היו כה עשירי הכרת טוב, עד שהיו מוכנים לומר "נעשה ונשמע" — עוד לפני ששמעו מה מבקשים מהם, מרוב אהבה ומרוב הכרת הטוב. יהי רצון שנזכה להכין את עצמנו כראוי, ולהיות מלאי הכרת הטוב, עובדי ה' מתוך התבטלות מוחלטת — ובזה נזכה לקבל את התורה יותר ויותר, ותתקרב הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.