🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
אחת המצוות היחידות בתורה שכתוב בה במפורש חיוב של שנה שלמה של הודיה היא מצוות נטע רבעי — פירות העץ בשנה הרביעית לנטיעתו, שנקראים "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'". סביב מצווה זו מספר הרב סיפור אישי, שממנו מתגלה גם עומק טעמה של המצווה: מדוע יש לחכות דווקא שלוש שנים, ומדוע נאכלים הפירות הראשונים דווקא בירושלים.
מספר הרב: כאשר בנו בניין חדש ליד ביתו, פגע הטרקטור בכמה עצים בחצרו, ונעקרו. הקבלן, שהצר לו על כך, הציע לממן עצים חדשים במקומם. הלך הרב לברר איך נוטעים עצים, ומצא אדם שהתחייב לספק ולנטוע. כששמע אותו אדם על ההסכם, נבהל: "אתה יודע שנטיעת עצים בארץ ישראל היא מצוות עשה מהתורה, שנאמר 'כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל'? יש מדרש, המובא גם באור החיים הקדוש, שהאדם הנוטע עצים בארץ ישראל הולך, כביכול, במידותיו של הקדוש ברוך הוא, שנטע לאדם הראשון בגן עדן. איך אתה חושב לתת מצווה כזאת לקבלן שיעשה במקומך?" הבין הרב שהוא צודק, ונטע את העצים בעצמו, יחד עם כל בני משפחתו, מתוך שמחה גדולה. וכשביקש הקבלן אחר כך לקבל את ההוצאה חזרה, השיב לו הרב: "מצוות לא מוכרים בכסף".
בסיום בניית הבניין, ביקש הרב מהקבלן לתרום, לכבוד גמר הבניין, למען חוברת הודיה שהיה עוסק בחיבורה. הקבלן הסכים ומימן כמחצית מהוצאות ההדפסה — סכום גדול בהרבה ממה שהיה מוכן לתת עבור העצים מלכתחילה. כך זכה הרב לראות בעיניו כיצד "אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה" — מיד לאחר שוויתר על התשלום עבור מצווה, קיבל בחזרה שכר גדול בהרבה, במתנה שלמה, לספר "וּנְטַעְתֶּם" על מצוות נטיעת עצים בארץ ישראל.
ממשיכה התורה ומצווה שבשנה הרביעית לנטיעה יביא האדם את פירות עצו לירושלים, לאוכלם "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'". שואל הרמב"ן: מדוע בכלל אסרה התורה את פירות שלוש השנים הראשונות (ערלה)? עונה הרמב"ן: כדי לכבד את ה' בראשית תבואתנו. פירות עץ בשלוש השנים הראשונות אינם עדיין ראויים ויפים כראוי, ולכן אין להביאם לפני ה'. האדם ממתין עד שיגיע לשנה הרביעית, שבה כבר הפירות טובים ויפים, ורק אז מביא אותם — ראשית כל — לפני ה', ורק לאחר מכן נהנה מהם בעצמו. כפי שמבאר ספר החינוך משורשי המצווה: התורה רוצה לעורר את האדם להלל את ה' דווקא במבחר פירות אילנותיו, ולא בשיירים.
מדוע דווקא בירושלים אוכלים את פירות נטע רבעי? כותב הרמב"ן: ירושלים ובית המקדש הם המקום שבו הלב נפתח באמת להודיה — ממש כמו שמזמור לתודה נאמר "בוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה", וכפי שאנו אומרים "וְעָלֵינוּ לְתוֹכָהּ וְשִׂמַּחְתָּנוּ בְּבִנְיָנָהּ", כדי שנוכל לברך על פירותיה בקדושה ובטהרה. מוסיף החינוך שיש בכך גם סגולה נפלאה: כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא כבר בתחילת זכייתו בדבר טוב, זוכה שהברכה תישאר עליו ותלווה אותו לכל אורך הדרך — "כִּי הַכֹּל חָפֵץ בְּטוּב בְּרִיּוֹתָיו". הלימוד הגדול מכאן, הן מהמצווה עצמה והן מהסיפור האישי, הוא אחד: להודות לקדוש ברוך הוא כבר בהתחלה — לפני שנהנים — היא סגולה גדולה שממנה נמשך שפע והצלחה לכל אורך הדרך.