🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת צו מופיעים למעשה שני קורבנות תודה שונים: קורבן התודה הרגיל, שמביא אדם פרטי שנעשה לו נס, וקורבן תודת המילואים, שהקריבו הכהנים ביום חנוכת עבודתם. שיעור זה מגלה הבדל הלכתי מפתיע בין השניים, ומראה כיצד ההבדל בין חג הפסח לחג השבועות מפענח אותו.
בפרשתנו אנו קוראים על שני קורבנות תודה. הראשון — קורבן תודה של אדם שנעשה לו נס, כפי שכתוב בתהלים (קז): "וַיִּזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה, וַיְסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה". הוא מביא קורבן תודה עם ארבעים לחמים — שלושים מצות ועשר לחם חמץ. השני מופיע בהמשך הפרשה: קורבן שמביאים הכהנים בימי המילואים. מבאר הרמב"ן שהאיל השני של המילואים הוא שלמי תודה — הכהנים מודים לקדוש ברוך הוא שזיכה אותם להיות כהנים. אלא שקורבן זה כולל שלושים מצות בלבד, ולא עשר לחם חמץ.
קושיה: מדוע קורבן תודת הכהנים שונה מקורבן תודת האדם הפרטי — מדוע אין בו חמץ?
ליישוב הקושיה, נעיין בהבדל שבין פסח לשבועות. בליל הסדר מביא עורך הסדר שלוש מצות, שיש לעשותן, כמובא, מעשירית האיפה — כנגד שלוש סוגי המצות שבקורבן תודה. אבל חמץ אין מביאים בפסח, שכן בפסח לא אוכלים חמץ כלל. ומה עם החמץ? לא נשכח: כעבור ארבעים ותשעה יום מגיע חג השבועות, שבו מביא עם ישראל קורבן שתי הלחם — חמץ, שלא הקרבנו בפסח, "משלמים" בשבועות.
מבאר יסוד המובא בשם המהר"ל, בספרים "שפתי חיים" ו"מועדים בית" ורבים נוספים: אדם שקרה לו נס מביא קורבן, ואומר: "רבונו של עולם, אני מודה לך על החמץ ועל המצה". על המצה הוא מודה על הגאולה, על כך שהוציא אותו מהצרה — "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". אך הוא מוסיף: "רבונו של עולם, אני מכיר שטוב ה' לעולם — תמיד זה חסד. גם זה שהחמצת אותי, גם החמץ, גם זה שהייתי מקולקל, לא טוב, חולה — גם על החמץ אני מודה לך, כי אני מכיר שהכול, הכול לטובה". זהו החמץ — מודים גם עליו, כי מכירים שהכול, הכול לטובה ומיטיב.
מכאן מובן: בפסח, עם ישראל מודים על הגאולה — על היציאה ממצרים, על מה שזכו. השעבוד עצמו — למה להודות עליו? הם אינם מודים עליו בפסח. עוברים ארבעים ותשעה יום, ולקראת מתן תורה — יתרו מגיע, נותן עצות, וכתוב "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ", לפני מתן תורה. מבאר המדרש: מדוע שלח משה את יתרו? אמר משה: מי שהיה בעינוי מצרים — הוא זה שיכול לזכות במתן תורה. "נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" — מי שלא היה בשעבוד מצרים אינו יכול לזכות במתן תורה. כפי שאמר רשב"י: שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים — ואלו הן: תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא.
כשהגיעו עם ישראל למתן תורה, בחג השבועות, אמרו: "רבונו של עולם, כזאת חמדה גנוזה ונפלאה. אנו ודאי מודים לך לא רק על הגאולה — שעל זה כבר הודינו בפסח — אלא גם על החמץ, גם על השעבוד, על הכול, הכול, הכול. השם אלוקינו, אנו מודים לך". ולכן קורבן שבועות הוא קורבן שתי הלחם — חמץ, הודיה לה' על השעבוד עצמו. לא רק על ההצלה מהצרות, אלא כי בזכות זה זכו להיות עם סגולה, ראוי לקבל את התורה הקדושה והנפלאה.
אם כן, מובן פשר פרשת השבוע: הכהנים, בימי המילואים, מודים לקדוש ברוך הוא רק על שמילת ידם זיכתה אותם להיות כהנים — הם מודים רק על הטוב. לכן הם מביאים רק מצות. אך אותו אדם שהיה בצרה, שהיה במדבר, כמעט טעה בדרך — "בְּמִדְבָּר בְּדֶרֶךְ יְשִׁימוֹן לֹא מָצְאוּ עִיר מוֹשָׁב... וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם" — הוא מודה לה' על חסדו לא רק על המצות, אלא גם על החמץ, מודה גם על הצרה, כי הוא מכיר שהכול, הכול לטובה. לכן בקורבן התודה הראשון בפרשה יש גם מצות וגם חמץ.
יהי רצון שנזכה כולנו, דבר ראשון, להודות על המצות — על הגאולה — ואחר כך, לאחר שנכיר "טוֹב, טוֹב, טוֹב" — "כִּי טוֹב ה'" — נזכה להבין ש"לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" הוא גם על החמץ. אז נוכל להודות שהקדוש ברוך הוא כולו הטוב והמטיב, לכל.