🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת ויקהל מסופר שהכיור נעשה "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" — פסוק סתום למראית עין, שהתרגום יונתן חושף בו סיפור נפלא של קבוצת נשים צדקניות. שיעור זה מגלה מיהן אותן נשים, מדוע דווקא מהן נבנה הכיור, ומהו הקשר העמוק בין נטילת ידיים לעבודת ההודיה.
מהם "מראות הצובאות", ומי הם אלה "אשר צבאו פתח אהל מועד"? מפרש התרגום יונתן פירוש נפלא ומפורט: "ועבד ית כיורא דנחשא וית בסיסיה דנחשא, מן מחזיין דנשין צנועתא, ובעדן דאתן למצלי לתרע משכן זמנא הוו קימן ומברכן ומודן ומצלין לבעליהון ולמילד בדין צדיקיא". תרגום: הכיור ובסיסו נעשו מן מראות של נשים צנועות, שבעת שבאו להתפלל בפתח אוהל מועד, היו עומדות ומברכות ומודות ומתפללות שיוולדו להן ולבעליהן בנים צדיקים. אותן נשים היו משבחות ומודות לבורא עולם, ובזכות כך זכו ללדת בנים צדיקים.
שאלה: מדוע נקראות אותן נשים דווקא "צובאות", לשון צבא מלחמה?
מסביר רבנו אברהם בן הרמב"ם: הן דומות לצבא מלחמה, משום שנלחמו מלחמת הנפש בתאוותן — במקום להתעסק בתכשיטים ובעסקי העולם הזה, כל עיסוקן היה לשבח ולהודות לה'. אותן נשים כבשו את תאוותן, כמו חיילים העוזבים את ענייני היום-יום כדי לצאת לצבא מלחמה. במקום להתעסק בענייני העולם הזה, הן התעסקו בשבח ובהודיה לקדוש ברוך הוא — ובזכות זה זכו לילדים צדיקים.
ומאותה תרומה שלהן — המראות שהחזיקו כה יקר בעיניהן, וויתרו עליהן לטובת ההודיה — נבנה הכיור. מדוע דווקא הכיור? אומר דוד המלך: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה', לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ" — למה אני רוחץ בנקיון כפי? כדי שאוכל להשמיע בקול תודה. יש קשר עמוק בין נטילת ידיים לבין ההודיה לה'.
מהו הקשר בין נטילת ידיים לבין ההודיה לה'? רחיצת הידיים מקדשת את האדם, עושה אותו קדוש — ובתפילה נאמר "וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ סֶּלָה". אדם ששורה עליו קדושה יכול להודות לקדוש ברוך הוא כראוי. זהו הטעם שבכל בוקר אנו נוטלים ידיים כשקמים: מבאר הרשב"א שכיוון שבבוקר מוטלת עלינו עבודת ההודיה — להודות לקדוש ברוך הוא שעשנו בריאה חדשה — צריכים להתקדש, כמו הכהן הנכנס לעבודת המקדש, ולכן אנו נוטלים ידיים מן הכלי, כדי להתקדש לעבודת ההודיה. אותן הנשים, שהיו משבחות ומודות לפני הקדוש ברוך הוא בפתח אוהל מועד, תרמו את מראותיהן דווקא לכיור — כלי שמטרתו לקדש את הכהן, להתכשיר לעבודת ההודיה. לכן דווקא מתרומתן נבנה כיור זה.
ועל דרך אבות אומרים דבר נפלא נוסף: מדוע דווקא לידיים נשארת "טומאת הלילה" כשאדם קם בבוקר? הידיים הן בבחינת "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" — הרגשת האדם שהוא-עצמו עשה, פעל, השיג — זוהי הטומאה השורה על הידיים. כאשר אדם נוטל ידיים, הוא מקדש אותן בבחינת מה שנאמר על משה: "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" — הידיים מתמלאות אמונה שהכול הקדוש ברוך הוא עושה. וכשהאדם חי בתחושה שבורא עולם הוא הפועל האמיתי מאחורי כל דבר, אז יכולות ידיו, לב מקדשות, להודות לקדוש ברוך הוא בכל הלב.
הכיור נבנה מן מראות הצובאות של אותן הנשים, שזכו לילדים צדיקים בזכות שבחן והודיתן לבורא עולם. ומטרתו לקדש את האדם — והקדושה, כפי שלמדנו, מביאה עמה הודיה. הידיים, המייצגות את "כוחי ועוצם ידי", כאשר אדם מקדש אותן, נעשות ידי אמונה — וממילא ממלאות אותו הודיה. יהי רצון שנזכה כולנו להתקדש לעבודת ההודיה.