🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשות ויקהל ופקודי בונים את המשכן ואת המזבח. השיעור הזה מתבונן במזבח אחר, שכל אחד יכול לבנות בתוך עצמו: "מזבח אבנה בשברון לבי".
שלוש שאלות בשיעור: מה משרה את השכינה בלבו של יהודי? מה הקשר בין אמונה לענווה? ואיך מגיעים לענווה הזאת?
בשיר היחוד, שיש הנוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים, כתוב בשיר של היום הראשון: "מִזְבֵּחַ אֶבְנֶה בְּשִׁבְרוֹן לִבִּי". כלומר: אבנה מזבח לקדוש ברוך הוא על ידי שיהיה לי לב נשבר.
המזבח במקדש הוא המקום שעליו הקריבו את כל הקרבנות, ודרך עבודת המקדש שרתה השכינה. המשורר אומר שהשראת השכינה הזו תלויה גם בשברון הלב.
החפץ חיים, בספר שמירת הלשון (חלק שני), מבאר מה היסוד של השראת השכינה. על ידי שאדם מאמין בקדוש ברוך הוא ובתורתו, הוא משרה את השכינה בתוך לבו.
וזה תוכן דבריו: מה שמונח בתוך לבו של איש ישראל בתמידות – אמונה בה' אלוקי השמים ובתורתו – זהו עצם הקדושה.
"כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לד)
וזה רמז הכתוב: ה' שוכן "בתוך" בני ישראל, בתוך הלב של כל אחד ואחד. האמונה בה' היא השראת השכינה בלב.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו)
הקדוש ברוך הוא אמר "נעשה" בלשון רבים. מביא רש"י, שאף על פי שיש בזה מקום לטעות ולחשוב חס ושלום שיש שתי רשויות, כתב זאת הקדוש ברוך הוא בתורה כדי ללמד ענווה: שהגדול ישאל עצה ורשות מן הקטן. כביכול נמלך בפמליא של מעלה אם לברוא את האדם.
הרב שמע מהרב שלמה לוינשטיין שליט"א קושיה: איך ייתכן שהתורה תיתן מקום לטעות באמונה, רק כדי ללמד עניין של ענווה? אפשר היה ללמד ענווה במקום אחר!
אנשים שהיו מגיעים לסטייפלר זצ"ל עם ספקות באמונה, היה אומר להם: תעבדו על מידות טובות. היסוד של האמונה תלוי במידות טובות.
מי שיש לו ענווה, לא שייך שיהיו לו מחשבות כאלה. לכן דווקא כאן לימד הקדוש ברוך הוא את ישראל ענווה, ועל ידי הענווה אין חשש שמישהו ייכשל ויחשוב שיש שתי רשויות. היסוד של האמונה תלוי בענווה.
חובת הלבבות, בשער הבחינה (פרק ה), מבאר למה אנחנו חייבים להתבונן בבריאה ולראות את חסדי ה'. על ידי שאדם מתבונן בבריאה, הוא נכנע לבורא על רוב חסדו וטובו עליו, ומתגדלת הודאתו לו.
כשאדם מתבונן ורואה את החסדים של הקדוש ברוך הוא ואת נפלאות הבריאה, הוא מגיע לענווה, ואז הוא מודה לה'. היסוד של הדבקות בה' הוא ההודיה, והאמונה שהקדוש ברוך הוא הוא המטיב לו.
כמה שאנחנו נכנעים יותר לה' ומתבוננים במה שהוא נותן לנו, אנחנו נעשים ענווים יותר. כך אנחנו מכניסים ללבנו את האמונה, וזה נותן לנו את האפשרות לשיר לקדוש ברוך הוא על רוב חסדיו.
שירה ואמונה תלויות זו בזו: רק מי שמאמין בה' שר לו. והאמונה תלויה במידת הענווה.
לכן כשאומרים "מזבח אבנה בשברון לבי", אפשר לכוון כך: אדם רוצה שיהיה בלבו מזבח, מקום להשראת השכינה. לשם כך צריך "שברון לב".
ושברון הלב בא על ידי שהאדם מתבונן בכל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו ורואה את חסדיו המרובים. כך הוא מגיע להכנעה, ואז הוא מודה לה'. אז שורה בלבו האמונה בה', ועל ידי זה שורה בלבו השכינה, ומתקיים בכל אחד ואחד "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".