🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
השיעור נאמר ביום הפורים, ויום הפורים הוא יום מסוגל להתבונן בחסדי ה׳: כל השתלשלות העניינים שהובילה אל הנס, כולל הסעודה והמגילה כולה, התגלתה בסוף כטובה לישראל. חז״ל אמרו על קריאת המגילה: ״קריאתה זו הילולה״, שהיא הלל והודאה לה׳ על כל הניסים.
בפרשת כי תשא קוראים על החטא החמור ביותר שעם ישראל נכשל בו, ועל התיקון שלו. מה היה בו חמור כל כך, ומה כוחה של הכרת הטוב לתקן אותו?
על הפסוק ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם״ (שמות לב, לד) אמרו חז״ל: אין פורענות שבאה לעולם שאין בה קורט מעוון העגל (סנהדרין קב ע״א). בכל דור ודור, בכל מה שעם ישראל סובלים, יש בו משהו מחטא העגל. ולכן צריך להבין מה בו כל כך חמור.
בעלי המוסר מבארים שעיקר חומרת החטא היה בכפיות הטובה לבורא עולם. הגמרא אומרת (עבודה זרה ה ע״א) שמשה רבנו אמר לישראל: ״כפויי טובה בני כפויי טובה! בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ׳מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אוֹתִי׳, היה לכם לומר ׳תן אתה׳״.
וטעם נוסף מביא רש״י על הפסוק ״וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב״ (דברים א, א): הקדוש ברוך הוא הוכיח אותם על העגל, ואמר שהרבה להם כסף וזהב, והם לקחו אותו ועשו ממנו את העגל. זה כפיות טובה במובנה הקשה: האדם לוקח את מה שה׳ נתן לו, ובו עצמו פוגע בנותן.
השיעור מדגיש שבעקבות שבירת הלוחות באה שכחת התורה. אילו ניתנו הלוחות הראשונות ולא נשברו, לא היו שוכחים את התורה. כך כל מה שהשתלשל אחר כך נובע, לפי דברי בעלי המוסר, משורש הכפיות.
וכפיות טובה היא שורש כל החטאים, כי מי שמכיר בטובת המקום בא לקבל עליו עול מלכות שמים ולהיזהר בכל המצוות.
האורחות צדיקים (שער התשובה) מלמד שמי שחושב על כל הטובות שה׳ עשה עמו, שב ברצונו אל ה׳ ומבקש מחילה. ורבנו יונה בשערי תשובה (שער א, יב) כותב שהתשובה צריכה לבוא מתוך הכרת הטוב על החסדים: איך ראיתי את ה׳ ולא זכרתי את מי שעשה אותי ועשה עמי חסד כל כך?
תשובה כזו נקראת תשובה מאהבה, ובתשובה מאהבה העוונות נהפכים לזכויות.
בפרשתנו מצווה ה׳ על עשיית המשכן ועל שמירת השבת. במדרש שיר השירים מובא על הפסוק ״שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה״: ״שחורה אני במעשה העגל, ונאוה אני במעשה המשכן״, ״שחורה אני בעגל ונאוה אני בשבת״. המשכן והשבת הם התיקון לעגל.
השיעור מסביר: המשכן ושבת הם הימים והמקומות שנועדו להודות לה׳ על כל חסדיו. המשכן נועד להקרבת קרבנות ושירת הלוויים, והשבת יום של הודיה.
מובא בספר חרדים (פרק סו) חידוש גדול: עיקר מצוות העלייה לרגל היא משום הכרת הטוב לבורא על כל טובותיו. האדם נוצר בבטן אמו קטן כגודל זית, ועכשיו גדל והיה לאיש. מן הראוי שיבוא להשתחוות ולהודות לפני ה׳, ולהראות שהוא מכיר בטובתו. לכן מביאים עולת ראייה ושלמי חגיגה, כמו שכתוב ״לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״.
גם כשאדם אינו מבין את הנהגת ה׳, הוא צריך להודות. על הפסוק ״וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״ (שמות לג, כג) כותב החתם סופר שנרמז כאן שכל מה שה׳ עושה הוא לטובה, אבל לפעמים רק אחרי שהדבר נגמר האדם מבין. ״אחורי״ הוא אחרי שנגמר המעשה, ו״פניי״ הוא לפני שנגמר.
הדוגמה היא נס פורים: כשלקחו את אסתר אל בית אחשוורוש, לא ראו את הסיבה, וכולם הצטערו עוד יותר. ובסוף התברר שהכל היה הכנה להצלת ישראל. מכאן, כותב החתם סופר, שכל מה שעובר על עם ישראל הוא לטובה, בכלל ובפרט, ומי שמתחזק באמונה יראה בסוף ויבין שהכל היה לטובתו.
במלאכי (ג, יג–יד) אומר ה׳: ״חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם... וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ״. השיעור מביא בשם הרב זילברשטיין את פירושו של הגאון רבי חיים קנייבסקי: עם ישראל לא באו חלילה בטענה על עבודת ה׳, אלא הציגו מציאות כפי שנראית להם: מתפללים, לומדים, מתחזקים, ולא רואים תוצאות. אבל על זה ה׳ מקפיד: ״לֹא טוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם״, כי אילו התאמצו לחפש, היו מוצאים את החסדים והטובות גם בתוך הסתר הפנים.
בעל שם טוב מבאר את הפסוק ״בַּצַּר הִרְחַבְתָּ לִּי״: האדם צריך לראות את ההרחבות בתוך הצרות. ובנס פורים רואים זאת: בתוך הסעודה, כשהקטרוג היה הכי גדול ונגזרה הגזירה בחותם, ה׳ כבר חשב מחשבות להיטיב לעם ישראל והוציא את ושתי כדי להביא את אסתר. מי שמתבונן בחסדים בתוך הצרה, החסדים מתרחבים וגדלים, עד שהוא יוצא מהצרה לגמרי.
חטא העגל נולד מכפיות טובה, ותיקונו בהכרת הטוב: בהודיה במשכן, בשבת, ובראיית החסדים גם בתוך הסתר פנים.