🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
יש שאלה שמעסיקה כל אדם מאמין: כיצד לדעת אם הקדוש ברוך הוא אוהב אותי? האם קיים "מבחן" לבדוק זאת — כמו שבודקים אם נורה תקינה, על ידי חיבורה לחשמל? האור החיים הקדוש, בפרשת כי תשא, מגלה תשובה מפתיעה ופשוטה, ומחבר אותה ליסוד ההודיה.
מגלה האור החיים הקדוש שני יסודות גדולים בפסוק זה. יסוד ראשון: "כְּפִי שִׁיעוּר הַהֲכָנָה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מֹשֶׁה לְהַגְבָּלַת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, לְאוֹתוֹ שִׁעוּר תִּהְיֶה הַשָּׂגָה מִפָּנִים עֶלְיוֹנִים, כִּי כְּפִי אֵיכוּת שֶׁיָּכִין הָאָדָם עַצְמוֹ לְהַשְׁפָּעַת הַקְּדֻשָּׁה, יַפְגִּישֶׁנָּה". דע לך: כמה שאתה רוצה לקבל, כך תקבל מבורא עולם. אם אתה רוצה הרבה יראת שמים — תקבל הרבה יראת שמים; אם אתה רוצה הרבה אהבת ה' — תקבל הרבה, הכול כפי ההכנה שלך.
יסוד שני, ומפליא ביותר: "וְעוֹד יְרֻמָּז בְּאֻמְרוֹ 'כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ', 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם' — פירוש: כי הלבבות ישכילו בנעלם עם אהוב ועם שונא. כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן תבוין לב חברו לאהוב אותו — כידוע כמים הפנים, כמו שהפנים שלך משתקפים במים: אתה אוהב את חברך, גם חברך אוהב אותך". מבאר האור החיים: "כאשר ידבר איש אל רעהו" — לא יעבור זה על זה אם לא יכינו את ליבותיהם להיות רעים גמורים. ומכאן: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" — ומעתה יבחין האדם מה הוא עם קונו: אם ליבו יתאווה ויחשוק בה' ובעבודתו, הנה זה סימן שה' אהבו.
שאלה: אז מהו הסימן לדעת אם ה' אוהב אותי?
תשובה: אם אתה מרגיש חשק, תאווה ואהבה לעשות רצון ה', לקיים את מצוותיו — סימן שאתה אוהב את ה', וממילא, "כמים הפנים לפנים", גם בורא עולם אוהב אותך. אך אם אתה מרגיש נבכה על קיום המצוות, כל דבר קורבן ומעמסה — סימן שגם ה' אינו שרוי איתך בקרבה. "הַלְּבָבוֹת יַשְׂכִּילוּ בַּנֶּעֱלָם" — הלבבות "מרגישים" זה את זה, גם בלי מילים.
לשם מה נועדה, אם כן, ההודיה? היא מדביקה את האדם לה' יתברך, כפי שאומר רש"י במסכת סוטה (דף מ ע"ב) על "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ": "על שנתת בלבנו להיות מודים לך ודבוקים בך". ההודיה גורמת לאדם לאהוב את ה' בכל ליבו: כאשר אדם מתבונן בחסדי ה', הוא מרגיש אהבת ה'.
🕯️ להודות גם על הריח
מסופר על אחד מגדולי המוסר, שהיה איש בוער באהבת הבורא, שכתב על עצמו: כאשר הייתי שואף טבק — נוהג נפוץ בזמנו, שאין עליו ברכה מפורשת בהלכה — הייתי חושב: מי שתקוע עבד הבורא יתברך, שמו בליבו, איך יהנה מכל מה שברא בעולמו בלי הודיה במחשבתו? חשבתי בדעתי, שוודאי יהיה זה מרד — חלילה — ליהנות מבריאת יוצרי יתברך שמו, ולא לתת לו על כך חשבון דין. לכן, בכל פעם ששאף טבק, היה מודה לקדוש ברוך הוא — משום שרצה לשמח את בורא עולם, וידע כמה שמחה יש בכך לבורא עולם.
ועוד דוגמה: יהודי אחד ראה את חברו שותה כוס קפה, ולאחר מכן מברך "בורא נפשות" — למרות שיש בכך מחלוקת פוסקים אם חייבים לברך על קפה ברכה אחרונה. שאל אותו: אתה יודע שיש בזה ספק? השיב: איך אפשר לשתות כוס קפה כזו טעימה — מרעננת, לוקחת אדם עייף ונותנת לו שמחה והתלהבות — ולא להודות עליה לה'?! איך שייך?! גם שיש מי שספק אם לברך, אני לא יכול שלא להודות לבורא עולם.
🕯️ מכוס אחת לשתי כוסות
מסופר על אחד מגדולי הדור, שפעם הלך ברחובות ירושלים, ועבר ליד בית קפה. שם הבחין באנשים שלכל אחד מהם היו שתי כוסות — כוס קפה, וגם כוס נוספת. שאל את המלווה אותו: מה זה? הרי אדם רגיל שותה כוס אחת! הסתבר: יש ספק אם מברכים ברכה אחרונה על קפה. מה עשו? לקחו גם כוס מים, ושתו אותה — כדי שיוכלו לברך "בורא נפשות" בוודאות, בלי חשש ברכה לבטלה. הרב, ששאף לוודאות בברכה, לא הסתפק בספק, אלא הוסיף כוס נוספת כדי לוודא שהוא באמת יכול להודות לבורא עולם כראוי.
ההשוואה בין שני הסיפורים מלמדת יסוד: אם אנשי המעלה כה השתוקקו לוודא שיוכלו להודות בברכה מפורשת, קל וחומר שכל אחד ואחד מאיתנו יכול, בכל דבר קטן שמזדמן לו בחיי היום-יום, להתבונן ולהודות עליו. יהי רצון שנזכה לאהוב את ה' בכל ליבנו, לחשוק בעבודתו, ועל ידי כך גם הקדוש ברוך הוא יאהב אותנו. וכל זה נזכה על ידי שנתבונן בחסדי ה', ונודה לו באמת מכל הלב.