כָּתִית לַמָּאוֹר

כיצד משה רבנו שמח בכפרתו — ומה הקשר בין שמירת הלשון, זכירת החסד, לבין מלחמת עמלק
מאת: הרב יהודה טאוב

🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן

לחץ כדי להתחיל האזנה, או לחץ על כל פסקה כדי להתחיל להקריא ממנה
1.0×
גודל טקסט: 100%

📑 תוכן העניינים

הקדמה

פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בכל התורה, מאז לידתו של משה רבנו, שאין בה כלל את שמו. שיעור זה, שנמסר בסמוך לפורים ולשבת זכור, מגלה בכך יסוד עמוק — על שמחה בייסורים, על ברכת "אתה הרע כשם שמברך על הטובה", ועל הקשר שבין שכחת החסד לכוחו של עמלק.

פרק א

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ

📖 בפרק זה:

האור החיים: שמחתו של משה בכפרתו

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ... לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, א)

מגלה חז"ל (שמות רבה, פרק ג) שהכהונה הייתה שייכת בתחילה למשה רבנו עצמו, ורק לאחר שסירב כמה פעמים ללכת בשליחות ה', חרה אף ה' בו, ונלקחה ממנו הכהונה וניתנה לאהרון אחיו — כעונש וככפרה למשה. מבאר האור החיים הקדוש חידוש גדול: המילה "וְאַתָּה" בתחילת הפסוק אינה מיותרת. היא באה להדגיש שהקדוש ברוך הוא רצה שמשה יעשה את הדבר הזה בעצמו, בשמחה גדולה — שיכין את הבגדים לאהרון אחיו בעצמו, כדי להראות את שמחתו על כך שאהרון משמש בכהונה, מפני שדבר זה מכפר לו על חטאו שסירב לשליחות ה'. וכפי שכתבו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".

מוסיף האור החיים הקדוש: כשיתבונן האדם שהחטא מרחיקו מה', והייסורים הם המקרבים אותו שוב אליו — ישמח המשכיל בשמחה גדולה עד מאוד בייסורים הבאים עליו, ויברך את ה'. משה רבנו, אף שהיה ראוי להיות הכהן הגדול, לא רק קיבל את הדין באדישות, אלא הצטווה ובחר בעצמו להכין בשמחה את בגדי אחיו — כי הבין שזוהי כפרתו, וזה עצמו סיבה לשמוח.

מזמור לאסף — לשיר גם על החורבן

אותו יסוד עצמו, לברך על הרע כשם שמברכים על הטוב, מרומז גם בפרטים אחרים בפרשה. על שמן הזית שנדרש למנורה, "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" — כותב רבנו בחיי שהמילה "כתית" רמוזה בה גם למאורעות קשים: הזית מוציא את השמן הטוב ביותר דווקא לאחר שכותשים ומועכים אותו. כך הייסורים שהאדם עובר, קטן וגדול, מוציאים ממנו את השמן — את המידות הטובות ביותר. וברמז נוסף: "כתית" בגימטריה מרמז לחורבן שני בתי המקדש — שהקדוש ברוך הוא כביכול "כתת" את עם ישראל דרך חורבן הבית, אך זאת "לְמָאוֹר" — כדי להאיר לעם ישראל.

אומרת הגמרא שבחורבן בית המקדש השליך הקדוש ברוך הוא את חמתו על עצים ואבנים, וחס על עם ישראל — כדי שלא לכלות אותם ממש. גם זה, החורבן הנורא ביותר שקרה לעם ישראל, היה בעצם רחמים. לכן שר אסף מזמור על החורבן עצמו: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ" — לא רק קינה, אלא מזמור, שיר. אסף ידע שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הוא רק לטובתם של ישראל, וגם על כך צריך לשיר ולשבח. אנו מתפללים ודאי על בניין בית המקדש במהרה, אך יחד עם התפילה אנו גם משבחים ומודים לה' על שכל מה שקרה — גם החורבן — הוא לטובתם ולהצלתם הגמורה של ישראל.

ב עֲמָלֵק וְשִׁכְחַת הַחֶסֶד
✡
פרק ב

עֲמָלֵק וְשִׁכְחַת הַחֶסֶד

📖 בפרק זה:

החפץ חיים: מעיל הכהן הגדול מכפר על לשון הרע

פרשת תצוה, המחוסרת משמו של משה רבנו, זכתה לפיצוי מיוחד: פרשה זו כוללת 101 פסוקים — בדיוק כמניין המילוי של תיבת "משה" (מ"ם, שי"ן, ה"א). כותבים המפרשים שכך זכה משה שהקדוש ברוך הוא רמז את שמו בכל פסוקי הפרשה כולה — מפני שמסירותו לומר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" למען הצלת ישראל גילתה את גדלותו לעיני כל העם, וזו הייתה תועלת שלא הייתה יכולה להתגלות בשום דרך אחרת.

מבאר החפץ חיים בספר שמירת הלשון: כשאדם מדבר לשון הרע, הוא גורם שגם דבריו הטובים, השבח וההודיה לה' שהוא מוציא מפיו לאחר מכן, נספגים בטומאה, ואינם עולים כראוי למעלה. לכן, כשהכהן הגדול בא לעבוד את עבודתו במשכן, להקריב קורבן שיהיה ריח ניחוח לה' — הוא צריך תחילה לתקן את חטא לשון הרע של עם ישראל. אומרת הגמרא (זבחים פח ע"א) שהמעיל שלבש הכהן הגדול מכפר על לשון הרע. במעיל היו פעמון ורימון: הפעמון מרמז שבדברי תורה צריך אדם להשמיע קול, כמו פעמון; הרימון מרמז שבדברים האסורים צריך להיות שקט לחלוטין, כמו רימון, שלא נשמע ממנו קול. אדם שזוכה להיות "פעמון ורימון" זוכה שמתקיים בו "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" — התפילות וההודיה שלו מתקבלים למעלה, עושים פירות ומשפיעים השפעות גדולות למטה.

"רק כל היום" — סוד ראשי התיבות של עמלק

אנו נמצאים בימים אלו סמוך לפורים ולשבת זכור, שבה קוראים "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". מובא בספרים שעמלק בסופי תיבות הוא "רק כל היום" — ובראשי תיבות "שכחה", "שכן חובת כל היצורים לפניך להודות ולהלל ולשבח" (מ"נשמת כל חי"). כל מה שרוצה עמלק הוא להשכיח מהאדם, "רק כל היום", את החסדים והנפלאות שעושה ה' יתברך.

מביא המדרש שעם ישראל הסתפקו: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" — אמר להם הקדוש ברוך הוא: עד היום הזה הצלתי אתכם מכל מה שאתם צריכים, מיישר לכם את הענן, מוריד לכם את המן, כל הניסים והנפלאות — ואתם מסתפקים אם ה' בקרבנו? שכחתם את החסדים שלי! מיד אחר כך בא עמלק. שכחת החסדים היא היא זו שמגבירה את הקליפה של עמלק. לכן מוחים את זכר עמלק דווקא על ידי שעושים זכר לניסים ולחסדים — כשם שבשבת זכור עושים זכר לכך שה' הציל אותנו מעמלק, וגם בכך עצמו מוחים את זכר עמלק.

וזהו אחד הציוויים לזכור בכל יום ובכל רגע: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" — כי עמלק רוצה להשכיח מאיתנו את חסדי ה' שנעשים איתנו בכל רגע ורגע, ומזכיר לנו רק את מה שלא הולך לנו, את הקשיים. וכשאנו, בכל זאת, מתגברים לזכור את הניסים ואת החסדים — זה עצמו גורם להצלה מקליפת עמלק. יהי רצון שנזכה בימים אלה להינצל מטומאת המן ועמלק על ידי שנזכור את חסדי ה', ונרבה בהודיה ובזכירת חסדי ה' יתברך, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. שמות כח, א — "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך"; שמות רבה, פרשה ג; אור החיים הקדוש שם
  2. מסכת ברכות, דף ס ע"ב — "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"
  3. שמות כז, כ — "שמן זית זך כתית למאור"; רבנו בחיי שם
  4. תהלים עט, א — "מזמור לאסף, אלקים באו גוים בנחלתך"
  5. שמות לב, לב — "מחני נא מספרך אשר כתבת"; פרשת תצוה, 101 פסוקים כמילוי תיבת "משה"
  6. מסכת זבחים, דף פח ע"ב — המעיל מכפר על לשון הרע; חפץ חיים, שמירת הלשון, שער הזכירה, פרק טו
  7. שמות כח, לה — "ונשמע קולו בבאו אל הקדש"
  8. דברים כה, יז — "זכור את אשר עשה לך עמלק"; שמות יז, ז — "היש ה' בקרבנו אם אין"
▲