כָּתִית לַמָּאוֹר

🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן

פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בכל התורה, מאז לידתו של משה רבנו, שאין בה כלל את שמו. שיעור זה, שנמסר בסמוך לפורים ולשבת זכור, מגלה בכך יסוד עמוק — על שמחה בייסורים, על ברכת "אתה הרע כשם שמברך על הטובה", ועל הקשר שבין שכחת החסד לכוחו של עמלק.

מוסיף האור החיים הקדוש: כשיתבונן האדם שהחטא מרחיקו מה', והייסורים הם המקרבים אותו שוב אליו — ישמח המשכיל בשמחה גדולה עד מאוד בייסורים הבאים עליו, ויברך את ה'. משה רבנו, אף שהיה ראוי להיות הכהן הגדול, לא רק קיבל את הדין באדישות, אלא הצטווה ובחר בעצמו להכין בשמחה את בגדי אחיו — כי הבין שזוהי כפרתו, וזה עצמו סיבה לשמוח.

אומרת הגמרא שבחורבן בית המקדש השליך הקדוש ברוך הוא את חמתו על עצים ואבנים, וחס על עם ישראל — כדי שלא לכלות אותם ממש. גם זה, החורבן הנורא ביותר שקרה לעם ישראל, היה בעצם רחמים. לכן שר אסף מזמור על החורבן עצמו: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ" — לא רק קינה, אלא מזמור, שיר. אסף ידע שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הוא רק לטובתם של ישראל, וגם על כך צריך לשיר ולשבח. אנו מתפללים ודאי על בניין בית המקדש במהרה, אך יחד עם התפילה אנו גם משבחים ומודים לה' על שכל מה שקרה — גם החורבן — הוא לטובתם ולהצלתם הגמורה של ישראל.

מבאר החפץ חיים בספר שמירת הלשון: כשאדם מדבר לשון הרע, הוא גורם שגם דבריו הטובים, השבח וההודיה לה' שהוא מוציא מפיו לאחר מכן, נספגים בטומאה, ואינם עולים כראוי למעלה. לכן, כשהכהן הגדול בא לעבוד את עבודתו במשכן, להקריב קורבן שיהיה ריח ניחוח לה' — הוא צריך תחילה לתקן את חטא לשון הרע של עם ישראל. אומרת הגמרא (זבחים פח ע"א) שהמעיל שלבש הכהן הגדול מכפר על לשון הרע. במעיל היו פעמון ורימון: הפעמון מרמז שבדברי תורה צריך אדם להשמיע קול, כמו פעמון; הרימון מרמז שבדברים האסורים צריך להיות שקט לחלוטין, כמו רימון, שלא נשמע ממנו קול. אדם שזוכה להיות "פעמון ורימון" זוכה שמתקיים בו "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" — התפילות וההודיה שלו מתקבלים למעלה, עושים פירות ומשפיעים השפעות גדולות למטה.

מביא המדרש שעם ישראל הסתפקו: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" — אמר להם הקדוש ברוך הוא: עד היום הזה הצלתי אתכם מכל מה שאתם צריכים, מיישר לכם את הענן, מוריד לכם את המן, כל הניסים והנפלאות — ואתם מסתפקים אם ה' בקרבנו? שכחתם את החסדים שלי! מיד אחר כך בא עמלק. שכחת החסדים היא היא זו שמגבירה את הקליפה של עמלק. לכן מוחים את זכר עמלק דווקא על ידי שעושים זכר לניסים ולחסדים — כשם שבשבת זכור עושים זכר לכך שה' הציל אותנו מעמלק, וגם בכך עצמו מוחים את זכר עמלק.

וזהו אחד הציוויים לזכור בכל יום ובכל רגע: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" — כי עמלק רוצה להשכיח מאיתנו את חסדי ה' שנעשים איתנו בכל רגע ורגע, ומזכיר לנו רק את מה שלא הולך לנו, את הקשיים. וכשאנו, בכל זאת, מתגברים לזכור את הניסים ואת החסדים — זה עצמו גורם להצלה מקליפת עמלק. יהי רצון שנזכה בימים אלה להינצל מטומאת המן ועמלק על ידי שנזכור את חסדי ה', ונרבה בהודיה ובזכירת חסדי ה' יתברך, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.