שני שיעורים, שנמסרו סמוך לפרשת תרומה בסביבות חודש אדר, מתכנסים אל אותו יסוד עצמו: בכל לב יהודי טמון מעיין של שמחה, וההתבוננות בחסדי ה' — ובפרט אמירת מאה הברכות היומיות בכוונה — היא המפתח לפתוח אותו. השיעור הראשון מגלה זאת דרך משל על אוצר טמון, והשני מוצא לכך רמז מפתיע במידות חצר המשכן עצמו.
שאלה: אומרים חז"ל: "מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה". מהו הפירוש "מרבים"? הרי אם השמחה עדיין לא הגיעה, כיצד "מרבים" בה?
🕯️ יש לך אוצר, אבל אתה לא יודע
מבאר הגאון רבי גדליה איימאן זצ"ל: בתוך ליבו של כל אחד ואחד קיים מעיין של שמחה. כשמגיע חודש אדר, צריך לפתוח את המעיין הזה — והחודש הזה מסוגל, בכוחו המיוחד, לטפח את אותו מעיין. אך על האדם לעשות את ההשתדלות שלו כדי לפתוח אותו. מבאר בעל משל: אדם יש לו אוצר בתוך ביתו, אבל הוא אינו יודע ממנו. מישהו, שהיה בעל הדירה לפניו, החביא וטמן בתוך האדמה, עמוק, אוצר שאי אפשר לתאר את ערכו — כספים, יהלומים, זהב. אך האדם אינו יודע שיש לו אוצר. באיזו זכות ישתמש בו? כל עוד אין לו את הידיעה שיש לו אוצר, הוא, למעשה, עני — אין לו את האוצר בפועל. והרגע שמישהו יספר לו על האוצר, באותו רגע ממש הוא נהיה עשיר. כלומר: לא הכסף והזהב שהשאיר לו הקודם הם שהעשירו אותו, אלא הידיעה כיצד להגיע אליהם.
זהו המשל והנמשל: לכל אחד ואחד יש מעיין של שמחה בתוך ליבו. הוא יכול להיות האדם השמח ביותר בעולם. מה שחסר לו הוא הידיעה — כיצד להגיע לאותו אוצר, כיצד לפתוח את המעיין. ואם יהיה לו הידע, יהיה עשיר, יהיה מלא שמחה. מה הוא אותו ידע? הוא ההתבוננות — המחשבה על כל דבר ודבר, על כל האיברים שיש לכל אחד, על שאר הדברים שכל יום ויום נהנים מהם.
אמרו חז"ל שאדם חייב לברך מאה ברכות בכל יום. על ידי מאה הברכות, מגיע האדם ליראת שמים — להכיר את הקדוש ברוך הוא. אך ודאי שמי שרק אומר את הברכות מילולית, בלי כוונה, לא יגיע לכך — לא זה הופך ליראת שמים. הכוונה בדברי חז"ל היא שעל ידי שהאדם מתבונן בכל דבר שהוא מברך עליו, חושב על החסד שקיבל, מבין את ההנאה שיש בו — זה נקרא "בירך" באמת, מתוך כוונת הלב, רצון טוב. וזה בא רק על ידי התבוננות בחסד שקיבל.
וכפי שכתוב: "רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" — מי שמכיר בחסדי ה' מגיע ליראת שמים, ומהרגע שאדם מגיע ליראת שמים, יש לו שמחה. כתובים שני פסוקים: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה" ו"עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" — ולמעשה זה אותו דבר: מי שיש לו יראה, הכרה בקדוש ברוך הוא, מלא שמחה. זו עיקר שמחת הנפש — שהיא נפגשת עם הקדוש ברוך הוא שמהווה את העולם. אין שמחה כמו שמחה זו. הדרך להגיע לזה היא על ידי התבוננות בחסדים הגדולים שהקדוש ברוך הוא נותן לנו כל הזמן, וברכה בכוונת הלב. בחודשים אדר וניסן, שבהם היו לעם ישראל ניסים גדולים, יש כוח מיוחד לעזור לאדם לפתוח את המעיין הזה — וכל השנה כולה יונקים מהמעיין שנפתח בחודשים אלו.
בסוף פרשת תרומה מפורטות מידות חצר המשכן: אורך מאה אמה, ורוחב חמישים. מרמז זה של מאה על חמישים לגורי האר"י ז"ל: המאה — למאה הברכות שיש לומר בכל יום; החמישים — לחמישים שערי בינה, שבכוחם צריכות הברכות להיאמר בכוונת הלב, לא רק להיאמר מילולית.
מה הקשר בין מאה הברכות בכוונה לחצר המשכן דווקא? כתוב שבית המקדש נקרא "בֵּית תְּפִלָּתִי" ו"וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי" — בית המקדש היה מקום התפילות, ולכן היה מקום שמחה. כותב חובות הלבבות בפתיחתו לשער הבחינה: הרבה בני אדם אינם מכירים את החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמם, ולכן אנשי החכמה והמדע צריכים להאיר את שכלם, ולהראות להם את הטובות שהקדוש ברוך הוא תמיד משפיע עליהם. מדוע? מבאר חובת הלבבות: על ידי שהם מאירים, ואנשים מבינים, יגדל שבחם ותרבה הודייתם למיטיב עמם — הם ישבחו את הקדוש ברוך הוא, ויזכו בזה לתענוג ולהנאה בעולם הזה, ולשכר טוב בעולם הבא. כלומר, על ידי שהאדם מודה לקדוש ברוך הוא ומכיר את החסדים, יש לו שמחה ותענוג מתוך עצם ההכרה — לא רק מתוך המציאות של ההנאה עצמה.
אנשים שנהנים מחסדי ה' ואינם מעריכים אותם, אין להם את ההנאה המקסימלית שאפשר להפיק מהדברים. ההנאה עצמה אינה רק המציאות הפיזית — היא גם המחשבה על ההנאה. מי שחושב על ההנאה ומעריך אותה, זוכה לתענוג גדול הרבה יותר ממי שרק נהנה בלי לחשוב על כך.
אומר הכוזרי: יתכן שזו הסיבה שחז"ל תיקנו לברך ברכות על מאכלים — כדי להגדיל את ההנאה מן המאכל. על ידי שאדם מברך ומתבונן שהקדוש ברוך הוא נתן לו את המאכל, הוא נהנה יותר מן המאכל, שהרי הוא רואה שזה לא "מגיע" סתם, אלא הקדוש ברוך הוא הוא זה שנתן — לא היה חייב להיות כך. צריך להכיר שזו מתנה, לא דבר מובן מאליו, ומתוך אותה הכרה ההנאה גדֵלה.
נמצא: בית המקדש, בית התפילה, הוא בית שהודיה בו מובילה לשמחה — ולכן חצר המשכן, שיסודה בית התפילה, נמדדת מאה על חמישים: רמז למאה ברכות הנאמרות בכוונת הלב, מתוך הכרת חסדי ה'. וזהו יסוד עבודת ה' — כמו שנאמר "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" — מה מבקש הקדוש ברוך הוא מהאדם? שיכיר את חסדיו, ועל ידי זה יזכה ליראה ואהבה. זו תכלית חייו של אדם: על ידי שהוא מודה לקדוש ברוך הוא בברכות מתוך כוונה, הוא בונה בעצמו בית מקדש קטן — בביתו, ובלבו — ובכך הוא דבוק בקדוש ברוך הוא כל הימים.