שני שיעורים סמוכים עוסקים בשאלה אחת שהתעוררה מתוך התבוננות בתפילה: מדוע אין בהלל הגדול, בהלל הרגיל ובנשמת כל חי, שום מילה מפורשת של הודיה על נתינת התורה? השיעור הראשון מציג את גודל מתנת התורה כפי שהיא מתוארת במדרש על פרשת תרומה, ומעורר את השאלה. השיעור השני, שבוע לאחר מכן, שב אליה ומיישב אותה בעזרת פירושי הרד"ק והספורנו.
על הפסוק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" דורש המדרש רבה: "הה"ד — 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ'". מפרש המדרש: יש לך אדם שקונה מקח שיש בו זהב ואין בו כסף, או כסף ואין בו זהב — אבל המקח שנתתי לכם, יש בו גם כסף וגם זהב, שנאמר "אִמְרוֹת ה' צְרוּפוֹת... הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב". יש לך אדם שקונה שדות בלי כרמים, או כרמים בלי שדות — אבל המקח הזה יש בו גם שדות וגם כרמים, כמו "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". ויש לך מקח שהמוכר עצמו כביכול נמכר עמו: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, מכרתי לכם את תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" — "לי" ממש, כביכול לוקחים אותי בעצמי יחד עם התורה.
🕯️ המשל של המלך ובתו היחידה
ממשיך המדרש במשל נפלא: משל למלך שהייתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונשא אותה, וביקש ללכת לארצו וליטול את אשתו עמו. אמר לו המלך לחתנו: "ביתי שנתתי לך — יחידה היא, בת יחידה שלי. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תיטול אותה — איני יכול, שהרי היא אשתך. אלא זו טובה עשה לי: כל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי". כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול. לומר לכם אל תיטלוה — איני יכול, שכבר נִתְּנָה לעם ישראל. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו" — שנאמר בפרשה זו עצמה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". "בתוכו" לא נאמר, אלא "בְּתוֹכָם" — דרשו חז"ל: בתוך כל אחד ואחד.
רואים מהמדרש הזה את יחסו של הקדוש ברוך הוא לתורה — היא בתו היחידה, אהובה עליו עד שאינו יכול להיפרד ממנה. כל בית המקדש, שאנו משתוקקים בו יתברך שיבנה במהרה בימינו, נבנה בעצם בשביל התורה — כדי שהקדוש ברוך הוא לא ייפרד ממנה, וידור עמנו בתוכה. ידוע שהתורה הייתה גנוזה בבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא אלפי דורות עד שניתנה, שהמלאכים חלקו עליה ולא רצו שתינתן לעם ישראל, ושהיא כביכול שעשועו היום-יומי של הקדוש ברוך הוא. ואף על פי כן, ברוב אהבתו אותנו, הוריד את התורה ונתנה לנו.
אם כן — כמה עלינו לומר לקדוש ברוך הוא תודה רבה, אלפי פעמים, על שנתן לנו את התורה הזאת, כאשר היא כל כך חשובה אצלו, בתו היחידה ושעשועו, ובכל זאת נתן לנו אותה. וככל שנודה ונכיר טובה עליה, כך ממילא נעריך אותה יותר, ונשתעשע בה גם אנחנו בלי לרצות לעזוב אותה. צריך לדעת שמי שאינו שוקד על התורה כראוי, קורא לו הרמב"ם "משוגע" ממש: "לולי המשתגעים העולם היה חרב" — שאילו כל אדם היה מכיר בערך התורה כראוי, לא היה רוצה להתעסק עם שום עניין אחר, לא לאפות לחם ולא לזרוע, אלא רק לרוץ לבית המדרש ולעסוק בה בלי הפסק. אם כן, מי שלא כך מתייחס לתורה, נקרא בלשון הרמב"ם "משוגע".
🕯️ הילד שבירך ברכות התורה בהתלהבות
מסופר על רבי יואל מסאטמר, שכשהיה ילד קטן — בן שמונה או תשע — לקח אותו אביו לדודו, אדם גדול בתורה. התפעל הדוד מן הילד, ובחן אותו בחושן משפט, וראה שהוא שולט בו בבקיאות מפליאה. אמר לאביו: "צריך לשמור עליו שמירה מיוחדת". והוסיף: "אילו הייתם רואים איך הוא מברך כל יום ברכות התורה — באיזו שמחה, באיזו התלהבות, באיזה רגש של הכרת הטוב להשם יתברך — לא הייתם מתפלאים כיצד הוא יודע את התורה כל כך יפה". הכוונה הרגשית שמכניס אדם לברכות התורה, ותוספת מילות הודיה משלו על עצם נתינתה, הם המפתח להעריך אותה, ומתוך כך לעסוק בה יותר בהתמדה ובשקידה.
קושיה: מישהו שאל פעם: בליל שבועות למד כל הלילה בהתלהבות, ובבוקר חשב — עכשיו, בתפילת הלל ובנשמת כל חי, יהיה לו הזדמנות להודות להשם על נתינת התורה. ולהפתעתו, לא בהלל ולא בנשמת כל חי מוזכרת כלל הודיה על מתן תורה! ואף בהלל הגדול (תהלים קלו), שיש בו עשרים ושישה "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — על יציאת מצרים, על קריעת ים סוף, על הולכת ישראל במדבר, על נחלת ארץ ישראל — גם שם דילגו בדיוק על מתן תורה. מדוע?
ננסה ליישב את הקושיה. אפשר לומר שבהלל ובנשמת כל חי, עיקר ההודיות הן על מצב של צער וקושי שהפך לישועה — עבדות מצרים שהפכה לגאולה, מחלה שהפכה לרפואה. אך קשה לומר שאי-נתינת התורה לא הייתה חיסרון — הרי כל הבריאה הותנתה בקבלת התורה, כלשון חז"ל שהעולם עמד בתנאי. אם כן אין חיסרון גדול מזה, ומדוע לא נאמרה עליה הודיה?
מביא הרד"ק בפירושו לתחילת מזמור קלו את הגמרא בפסחים, שעשרים וששה ה"כי לעולם חסדו" הם כנגד עשרים ושישה הדורות שעברו עד מתן תורה — כל מה שהשפיע הקדוש ברוך הוא לעולם עד אז היה חסד גמור, כי לא היה עדיין למי לזכות בו. אפשר לומר שלכן לא הזכירו את מה שאחרי מתן תורה — כי משם ואילך יש בחסדים גם זכות, ולא חסד גמור בלבד. אך גם זה קשה, שהרי מזכירים במפורש הודיה על ארץ ישראל, שגם היא ניתנה אחרי מתן תורה.
עד שמצאנו יישוב נאה בדברי הספורנו, בהקדמתו למזמור קלו: "זה המזמור היא זהיר המשוררת לבני ימות המשיח" — כלומר, המזמור הזה פונה אלינו, דור אחרון, ומזהיר אותנו לתת תודה לאל יתברך על טובו וחסדיו אשר עשה **למין האנושי בכלל ולישראל בפרט**.
מכאן היסוד ליישוב: דוד המלך כתב במזמור הזה רק דברים ששייכים להודות עליהם באופן הנוגע לכלל האנושות ולעם ישראל בכללה — כמו יציאת מצרים, שהמופתים בה מועילים ומלמדים גם את כלל העולם. מה שאין כן התורה הקדושה, שניתנה דווקא ובלעדית לעם ישראל — גוי אסור לו ללמוד תורה, ואינו שייך בה כלל, כי "קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל וְאוֹרַיְיתָא חַד הוּא". לכן במקומות אלו — הלל, הלל הגדול, נשמת כל חי — שמזכירים רק דברים המשותפים לכלל האנושות, לא תיקנו הודיה על התורה. לעומת זאת, בברכת המזון, שם אנו מודים במפורש "עַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ" — שם, במקום המיוחד לעם ישראל בלבד, כן מודים על התורה. וכן בברכות התורה עצמן, ובליל הסדר, שהוא לילה של יִחוד מיוחד בין ישראל להקדוש ברוך הוא — שם מקומה הראוי של ההודיה על מתן תורה.
מוסיף הספורנו יישוב יפה נוסף על פסוק אחר באותו מזמור: "לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר" — לכאורה מה השבח בכך, והרי ארבעים שנות המדבר היו עונש על חטא המרגלים? מפרש הספורנו שהקדוש ברוך הוא הוליך אותם במדבר כדי שלא יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם — לשמור על עם ישראל מקלקול רוחני. וכך אפשר ללמוד מכאן על מצבים רבים בחיים הנראים כעונש וצער, ובאמת הם שמירה של הקדוש ברוך הוא עלינו מפני קלקול. יש להודות להשם יתברך תמיד, גם על מה שנראה לעין כחיסרון.