שני שיעורים סמוכים, שנמסרו יום אחר יום, מגלים יסוד אחד המשותף לשניהם: ההודיה איננה עניין שכלי גרידא, אלא מצווה שעיקרה ברגש הלב. השיעור הראשון בונה את היסוד הזה ממקורות שונים ומיישם אותו על מצוות עבד עברי הפותחת את הפרשה; השיעור השני מפתח את אותו יסוד עצמו כדי לבאר לעומק את איסור השוחד.
פרשת משפטים פותחת במצוות "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי", ומיד ההפטרה מגלה שהקדוש ברוך הוא כרת עם עם ישראל ברית על שילוח עבדים דווקא ביום שיצאו ממצרים: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי". יש להבין: אף אחד לא היה עבד עדיין באותו רגע! מדוע צריך לצוות על שילוח עבדים ביום היציאה ממצרים דווקא?
מלמדנו המהר"ל, בביאורו לרש"י על "אָז יָשִׁיר" — "עלה בלבו שישיר שירה" — יסוד גדול: שירה, הודיה לבורא עולם, אינה פעולה של שפתיים, אינה פעולה של שכל. השירה האמיתית היא שירת הלב. כאשר מגיעה שמחה ללב הצדיקים, עולה בליבם השירה מאליה. אין לך ספק שבכל לב היו משוררים — ולכן כתוב "אָז יָשִׁיר", לשון עתיד, כי עוד לפני שפתחו פה, כבר עלה בליבם לשיר.
עוד מקור לאותו יסוד: "מוֹדִים דְּרַבָּנָן". כשחזרת הש"ץ מגיעה למילה "מודים", אנו לא רק שומעים מהחזן — אנו עצמנו אומרים "מודים אנחנו לך" יחד איתו. מדוע? כי להודות לה' צריך עם הרגש, עם הלב. וכאשר האדם רק שומע בשכל, הלב לא מתרגש — רק כשהאדם עצמו מדבר, מתעורר הרגש. לכן ב"מודים דרבנן" צריך שאתה בעצמך תגיד, ולא רק תשמע. עוד רואים זאת בברכת "מודים" בתפילת שמונה עשרה — הברכה הארוכה ביותר בתפילה. מדוע כתובה ברכה זו כה ארוכה? כי כדי לעורר את הרגש, צריך לפרט הרבה — על זה ועל זה ועל זה — ערב, בוקר וצהריים, ולאט לאט הלב מתרגש. מאחר שמצוות ההודיה היא מצווה שברגש, צריך לפרט את הדברים כדי לעוררו.
🕯️ "לא הייתי אומר לך, כי לא היית מבין"
מסופר על הקיסר וילהלם, שנהג מדי פעם להתחפש כאיש פשוט ולהתערבב בין העם, כדי לשמוע מה אומרים עליו. באחד הימים גילה אותו צבא מורדים והחל לרדוף אחריו כדי להורגו. הקיסר, שנראה כאיש פשוט ללא כל שמירה, ברח על נפשו וחיפש מקום להסתתר, עד שהגיע לביתו של נפח יהודי שהסכים להחביאו. הכניסו לחדר פנימי, ערם עליו את כל השמיכות שהיו בביתו והחביאו. לא עבר זמן רב עד שפלוגת חיילי המורדים הגיעה לביתו של הנפח וערכה חיפוש מדוקדק. הגיעו עד למקום שהוחבא בו הקיסר, והתחילו לפרק את ערמת השמיכות, שכבה אחר שכבה — עד שאחד מהם אמר: "אין סיכוי שהוא כאן, הוא לא היה נכנס לתוך כזה ערמת שמיכות, ודאי היה נחנק". ועזבו את הבית.
לאחר שנרגע הקיסר, יצא בעוד לילה והבטיח למצילו היהודי שייטיב עמו כראוי. תוך זמן קצר שלח קרון הדור לביתו של הנפח, ערך לכבודו סעודת מלכים ורצה להעניק לו תוקף ומתנות לרוב. ביקש הנפח לדעת: כיצד הרגיש הקיסר בשעה שהוציאו את השמיכות מעל גופו? לפתע כעס הקיסר וצעק: "חוצפה שכזו, לשאול את הקיסר על שמיכות!" ציווה על חייליו להשליכו לכלא, ובעוד ימים אחדים — לגלותו. הנפח לא הבין מה קרה, כולו נבוך ומבולבל.
ביום המשפט, כשהובא הנפח היהודי, רועד כעלה נידף, לפני המלך, ונחרץ דינו למוות, הוליכוהו למקום התלייה. וכשכבר עמד לרגלי החבל, ניגש אליו הקיסר ואמר: "רצית לדעת כיצד הרגשתי בשעה שהוציאו את השמיכות מעליי? הרגשתי בדיוק כפי שאתה מרגיש כעת". באותו רגע הוריד את הנפח מהתלייה והחזירו למקומו. שאלו הנפח: "מדוע לא אמרת לי מלכתחילה?" השיב הקיסר: "לא הייתי יכול לומר לך, כי הרגשתי הייתה נוראה מאוד, ופחד המוות. לא היית מבין, גם אחרי כל ההסברים — רגש הוא דבר שלא ניתן להסבירו. אך כעת, שאתה בעצמך הרגשת את המר הזה, תוכל להבין היטב את הרגשתי".
כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו על שילוח עבדים, מתי הוא מצווה אותנו על כך? רגע אחרי יציאת מצרים, כשעדיין טעם המרירות של העבדות בפי ישראל, כשעדיין הרגישו על בשרם ממש את טעם השעבוד. אז הם יכולים לחקוק בנפשם מה מרגיש העבד, כמה צר לו, כמה הוא רוצה להשתחרר — ורק כך, כשיהיו להם עבדים, יידעו לשחררם. וזה גם הלימוד לחיינו: בשביל להתרגש צריכים להרגיש. אדם שהיה חולה ונרפא — כשיברך "רופא חולי כל בשר", יברך זאת עם כל הרגש שחווה כשהיה חולה. אדם שנבצר ממנו יום אחד ללמוד — כשיחזור לבית המדרש, יאמר "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" מתוך רגש אמיתי, כי הרגיש אתמול כמה קשה בלעדיה. כך אפשר להפוך כל קושי לחומר בעד הודיה עמוקה יותר למחרת.
בפרשתנו: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". שואל החזון איש שאלה עצומה: קיימא לן במסכת גיטין "עד אחד נאמן באיסורים" — שוחט המעיד על כשרות בהמה נאמן, אף שעל פי עדותו הוא מפסיד ממון (כי אם יטרפנה, יוכל למוכרה לכלבים בזול, ואם יכשירנה, ימכרנה במחיר מלא — אך אנו סומכים על נאמנותו). אם כן, כשהדיין מקבל אלף שקל מאחד הנידונים, אתה אומר שהכסף "מסנוור" אותו והוא לא יפסוק לפי הדין — ואילו כשהשוחט מפסיד אלפי שקלים מכיסו שלו, אתה אומר שהוא נאמן לגמרי ואין שום חשש?! זו קושיה עצומה.
שמעתי ביאור נפלא בשם הרב אליהו דיסקין שליט"א מירושלים: אין כוונת התורה שהכסף "מסנוור" את הדיין ממש, חס ושלום, כאילו יהודי בעל יראת שמים נכנע לבצע. אדרבה — אנו רואים שגדולי ישראל היו נזהרים עד מאוד מלפסוק בעניינים שנוגעים להם, אפילו רחוק. אלא מה הפשט בשוחד? ככל שאדם גדול יותר, מידת הכרת הטוב שלו גדולה יותר — והכרת הטוב היא רגש, לא שכל. כאשר הדיין מקבל כסף מאחד הנידונים, ליבו מתמלא רגש הכרת הטוב כלפיו, בין שירצה ובין שלא ירצה — והלב, לא השכל, הוא זה שמכריע את פסיקתו. זהו "שוחד" — לא שכל שמשתנה, אלא לב שמתמלא הכרת הטוב.
אמרו חז"ל: למה נקרא שמו "שוחד"? שנעשה חד — הדיין והנותן נעשים ללב אחד, על ידי רגש הכרת הטוב שנוצר ביניהם. הוא נעשה מאוחד איתו, אוהב אותו — ומכאן ניתן לגלגל את הרעיון למוסר השכל עמוק ביותר: אדם מקבל מבורא עולם דברים טובים ללא סוף — ילדים, בריאות, בית של תורה, פרנסה. אם ליבו מרגיש שהכול ניתן לו מאת בורא עולם, הוא מקבל, כביכול, "שוחד" מבורא עולם. ואם יש לו לב מרגיש, הוא נעשה אוהב את בורא עולם — ומה קורה? הוא ובורא עולם נעשים "חד", אחד.
וזו בעצם תכלית הבריאה כולה — לחזור ולהתאחד עם השורש, להידבק בבורא עולם. אלא שיש כאן פרדוקס: בשכל, ודאי שכל אדם יודע ומאמין שהכול מגיע מבורא עולם — "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ". אך מה מרגיש הלב? הלב מרגיש "אני חידשתי", "אני יצרתי את הילדים שלי". איך מגשרים בין השכל למה שהלב מרגיש? נתן לנו בורא עולם מתנה נפלאה: הפה. "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" — מפרש האבן עזרא: "בפיך" — על ידי פיך יהיה לך לב לעשותו. כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא במילים שלו, בפה שלו, ולא רק בדקלום — הלב שלו לאט לאט מרגיש: מי נתן לי את התורה הזאת? בורא עולם. מי נתן לי את הילדים החמודים האלה? בורא עולם. וכשאתה אומר במילים שלך הודיה לבורא עולם, אתה מרגיש הכרת הטוב — ואז מתקבל "שוחד" מבורא עולם, ואתה ובורא עולם נעשים אחד. יפה לציין: המילה "שוחד" מכילה בתוכה את המילה "אֶחָד" — כשם שברכת שוחד מלב מוליכה אל האחדות, כך גם ההודיה שבפה, כשהיא יוצאת מהלב, מובילה להתאחדות עם בורא עולם.