בתוך פרשת יתרו, בעשרת הדיברות, נצטווינו על מצוות השבת. שני שיעורים מתבוננים כאן בקשר העמוק שבין השבת לבין ההודיה — קשר שרמוז כבר בפסוק "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". השיעור הראשון בוחן את הקשר מצד הביטול והאהבה שבשביתה, והשני מצד מנהגי קבלת השבת בשירה לאורך הדורות.
בעשרת הדיברות מצווה התורה: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". מסביר השם משמואל את דברי רש"י על הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ": "כשתבוא שבת יהיה בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה". אין הכוונה שצריך אדם לשקר לעצמו ולחשוב שכל מה שהוא צריך לעשות כבר נעשה — אלא שהשבת היא מעין עולם הבא, והקדוש ברוך הוא רוצה שנתענג בה עליו ונהיה בטלים לרצונו. מרוב התענוג הגדול שזוכה בו יהודי בשבת קודש, כבר אינו מרגיש שום צורך בענייני העולם הזה, וכאילו הוא כבר נמצא בעולם הנשמות, שם אין צורך לעבוד.
מוסיף השם משמואל, בפרשת בראשית, על הפסוק "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי": מפרשים "וַיְכַל" מלשון השתוקקות, כמו "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'". כותב המדרש שבששת ימי בראשית הבריאה הלכה והתרחקה ממקורה, הלכה והתגשמה — ומה שעשה הקדוש ברוך הוא ביום השביעי היה לתת בכל הבריאה כוח של השתוקקות לחזור אל מקורה. בשבת כל הבריאה שבה ומשתוקקת להקדוש ברוך הוא. וכך כותב המהר"ל בחידושי אגדות (שבת קיח ע"ב): "בשבת מסתלקים כל הכוחות החיצוניים עד שהכל מסתלק והכל שווה אל השם יתברך, והוא אחד" — כלומר, בשבת הכל חוזר למקורו, ובכך מתגלה אחדות ה'.
כאן מתגלה הקשר בין השבת לבין ההודיה. מבאר המהר"ל בנתיב אהבת ה' (פרק א), על מה שכתוב בספרי לפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ": "כאברהם" — שנאמר בו "אֹהֲבִי", "בכל נפשך" — כיצחק, שעקד את עצמו על המזבח, "ובכל מאודך" — כיעקב, שאמר "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים". מבאר המהר"ל שבמידת יעקב, שהיא מידת ההודיה, נכללות שתי המידות גם יחד: גם מידת אברהם אבינו — האהבה, וגם מידת יצחק אבינו — היראה.
בהודיה, אומר המהר"ל, יש את שני הצדדים גם יחד. מי שמודה — מוסר את עצמו בהודייתו אל ה' יתברך, וכל הודיה היא מעין מסירות נפש, וזו הבחינה של יראה שבהודיה, שהאדם מבטל עצמו בהודיה לקדוש ברוך הוא. ובהודיה יש גם בחינה של אהבה — שמי שמודה ומקבל טובה מהקדוש ברוך הוא, ודאי שהוא אוהב את מי שנתן לו את הטובה הזו. וכן כותב רש"י במסכת סוטה על "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ": "על שנתת בלבנו להיות דבוקים לך ומודים לך" — יש בהודיה גם את הבחינה הזו של אהבה ודבקות. שני הצדדים האלה — האהבה והביטול — נמצאים גם בשבת קודש: הביטול, כשהאדם בטל ממלאכה ומבטל את רצונו — זו בחינת יראה; והאהבה, כשכל הבריאה שווה ומשתוקקת אל ה' — זו בחינת אהבה. וכשם שהקדוש ברוך הוא ציווה ונתן בכך את הכוח לקיים, כך גם בשבת: מי שרוצה להתבטל לרצון ה' ולזכות לתענוג הזה, עצם הרצון נותן לו את הכוח להשיג אותה מדרגה.
כותב הספורנו בפירושו לתהלים (פרק צב), על "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת": "מפני שיום זה טוב להודות לה' על כל הטובה, ולזמר לשמו העליון המושיע את ישראל בעת צרתם". זו כוונת השם יתברך בנתינת יום השבת — שיום זה מיוחד להודיה. וכן דורש המדרש על הפסוק "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ": "כשהוא נכנס, מקבלים אותו בשירים ובתשבחות, שנאמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" — מקדשים את השבת דווקא מתוך שירה וזמרה.
🕯️ לשמח את הלבבות לקראת שבת המלכה
מביא רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) בשו"ת יוסף אומץ, בשם רבי יעקב עמדין בקונטרס "כל השיר", שבספר "תפארת החיים" מסופר שבקהילת קודש פראג נהגו לנגן בכלי נגינה בקבלת שבת, כדי לשמח את הלבבות לקראת שבת המלכה. וכן כותב ה"אלה דברי הברית", שנהגו בבית הכנסת הגדול בפראג לומר את הפזמון "לְכָה דוֹדִי" בליווי כלי נגינה, מתוך שירה וזמרה, עד שהיו אומרים את מזמור "שיר ליום השבת" פעמיים: פעם אחת בליווי כלי שיר לקבלת השבת מתוך שמחה, ופעם שנייה לשם קבלת שבת עצמה בלי כלי שיר. עם השנים בטל הניגון, ונשאר להם רק המנהג לומר את המזמור פעמיים — עד שאנשים חדשים תמהו על כך, ובירור המקורות גילה את טעם המנהג המקורי.
וכן מובא בחז"ל (מסכת שבת, קלה ע"ב) שרבי חנין היה רוקד והולך בכל ערב שבת ואומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". וכתבו שאם אדם הרץ בערב שבת מזיק לחברו מתוך ריקוד השמחה של קבלת שבת, הוא פטור — כי רץ ברשות, ברשות מצוות השבת.
מוסיף המדרש (בראשית רבה, פרשה ט) יסוד עמוק: השבת עצמה שרה ומשבחת להשם — "שבת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה: טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". ואומר הזוהר הקדוש שאפילו שהקדוש ברוך הוא ברא את המלאכים והשמים וכל צבאם, ומוכנים היו כולם לשבח ליוצרם, בכל זאת לא היה שבח שלם לפניו עד שנכנסה השבת. וכן מובא במדרש: אדם הראשון הוא הראשון שהודה על מתנת יום השבת. לאחר שחטא ונתחייב עונש מיתה, באה השבת וסנגרה עליו, אמרה לפני הקדוש ברוך הוא: "אצלי לא ימות, שהרי ביומי כבר פתח אדם הראשון והתחיל לומר שירה על גודל כוחי" — כמפורש במזמור "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". ואמר אדם הראשון: "אני ואתה — הבה נשיר ונודה יחד לקדוש ברוך הוא".
מוסיף האלשיך הקדוש בפירושו לתהלים שם: כל הנחמה והשמחה של אדם הראשון אחרי החטא הייתה שיבוא דוד המלך — הוא גלגולו של אדם הראשון — ועתיד הוא לשיר ולשבח ולזמר לשם עליון. וזו הכוונה בפסוק "עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר" — שדוד המלך ינגן בכינור, וזו הנחמה. ומעניין: יהודה היה השביעי במניין השבטים, כנגד יום השבת. וכשם שביהודה נאמר "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" ו"אֹתְךָ יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" — עם ישראל נקרא "יהודים" על שם ההודיה — כך גם בשבת נאמר "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". יום השבת כנגד שבט יהודה, שכולו מיוחד לעניין ההודיה. ומבאר הרמב"ן (דברים ה, יד) שהקדוש ברוך הוא ציוונו לשבות ולנוח בשבת כדי שנזכור את חסדיו הגדולים שהוציאנו ממצרים מעבדות לחירות — כשננוח בשבת, נזכור זאת ונודה לו.
🕯️ כשההודיה מחליפה את התרופות
מסופר על הרבי מפשיסחא זצ"ל, שפעם חלה מאוד קשה. נסע לוורשה לרופאים, שהביאו לו צנצנות זכוכית מלאות תרופות מרות, שהיה עליו לשתות כדי להירפא מחוליו הקשה. באותה שבת, בתפילת שחרית, אמר הרבי את "נִשְׁמַת כָּל חַי" בהתלהבות כה גדולה — "וּמִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'" — עד שבאותו רגע שמעו החסידים קול נפץ, ובדקו וראו שכל צנצנות התרופות התנפצו לרסיסים. מיד לאחר מכן החל הרבי להזיע, וחולשתו חלפה בלי שום תרופה. שאלו החסידים כיצד קרה הפלא הגדול הזה, והסביר הרבי: חולי הגוף משתלשל מחולי הנפש, ולכן צריך אדם לשתות תרופות מרות שיש בהן ניצוצות קדושים, שדרכם מתרפאת הנפש, וממילא מתרפא גם הגוף. אך כשאדם אומר "נשמת כל חי" בכוונה גדולה ומשבח את ה' בכל ליבו, עולים כל הניצוצות הקדושים שהיו מלובשים באותן תרופות אל שורשם ישירות, ואינו צריך עוד לשתותם — ומיד מתרפא הגוף מאליו.
רואים מכאן את כוחה של ההודיה לה' מתוך הלב, בפרט בשבת קודש — שזו כל מטרת יום השבת, כמו שלמדנו מדברי הרמב"ן והמדרש: לזמר "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַה'", בפרט בסעודות השבת, מתוך שירה וזמרה, כדרכם של ישראל בכל הדורות. יהי רצון שנזכה לשיר ולשבח לקדוש ברוך הוא מתוך שירה וזמרה, בפרט ביום השבת המלכה, שהוא יום המיוחד לעבודת השירה והשמחה.