🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת יתרו נודעת בעיקר כפרשת מתן תורה. אך פתיחתה עוסקת בעניין אחר, שלכאורה נראה טפל: יתרו שומע על נפלאות ה', משה חוזר ומספר לו אותן, ויתרו מתפעל ומברך. שישה פסוקים שלמים מקדישה התורה לכך. שיעור זה מתבונן במה שהתורה רוצה ללמד אותנו על ידי כך — על מעלת סיפור נפלאות השם וכוחו לקרב לבבות.
ישנה שמועה מפורסמת בשם הבעל שם טוב: המספר סיפורי צדיקים על מעשיהם והנהגתם — הרי הוא כאילו עוסק במעשה מרכבה. מצא לכך הרב אברהם הררי-רפול סמך מן הגמרא במסכת כתובות (דף ה' ע"א), הדורשת: "גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ", שהרי במעשה שמים וארץ כתוב "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ" — יד אחת, ואילו במעשי הצדיקים כתוב "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" — שתי ידיים. מבאר רש"י: "מקדש" היינו מעשיהם של צדיקים, שכל מעשיהם בקדושה וטהרה ומקדשים שם שמים במעשיהם, ומשום כך יש בהם עוד יותר — "כוננו ידיך", שתי ידיים.
אם כן, אם עצם מעשיהם של הצדיקים כה חשוב עד שהוא פועל בעולמות עליונים ובורא עולמות ממש, ממילא פשוט שגם המספר את מעשיהם הרי הוא כעוסק במעשה מרכבה. ומעניין: תחילת הפסוק שמביאה הגמרא, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'", עולה כפשוטו על פעולותיו של הקדוש ברוך הוא עצמו — כך שיסוד זה שייך גם למספר על מעשי ה' ונפלאותיו, לא רק על מעשי צדיקים.
ומצאתי, ברוך ה', מקור וסמך לגמרא זו עצמה מתוך התורה הקדושה: התורה מקדישה כאן, בפתיחת פרשת יתרו, לא פחות משישה פסוקים לעצם עניין סיפור נפלאות ה'. יש להתבונן בכמה נקודות בפסוקים אלו:
ראשית — כבר נעשה מזה פרסום עולמי, שכן יתרו שמע על הנפלאות מפי הבריות. ובכל זאת, משה רבנו יושב בסבלנות ומספר שוב, בפרוטרוט, כל הרושם והתוצאות שפעל סיפור הנפלאות, עד שיתרו מברך ומביא עולה וזבחים בסעודת הודיה. וכל מילה ומילה בסיפור הזה נכתבה על ידי התורה הקדושה — כלומר, מה שיתרו הגיב, מה שיתרו אמר, מה שמשה סיפר — הפך להיות חלק מהתורה שניתנה בסיני, נצחי לעולם ועד. אם הקדוש ברוך הוא הקדיש לכך מעל מאה מילים בשישה פסוקים, ודאי בא ללמדנו לימוד גדול לדורות: כמה חשוב וחביב לפניו סיפור נפלאותיו והתודה עליהן.
ושנית — מי המספר כאן? לא פחות ולא יותר ממשה רבנו עליו השלום, גדול הנביאים, שכל שנייה בחייו הייתה מנוצלת לתורה, לקיום מצוותיה ולהנהגת עם ישראל. ואם ראה לנכון לשבת ולספר ליתרו, ולחזור על מה שכבר שמע, ולהוסיף לו פרטים ופרטי פרטים — יש בכך לימוד גדול.
🕯️ שעה שלמה על ניסי מלחמת ששת הימים
מסופר על הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, גדול הדור, שאחרי מלחמת ששת הימים — כשעם ישראל חווה ניסים ונפלאות גלויים, הצלה משלושה אויבים מכל הכיוונים — הגיע חתנו אליו מחוץ לארץ. והוא, המתמיד והשקדן הגדול, ישב בסבלנות וסיפר לו במשך שעה שלמה על כל הניסים והנפלאות שעשה ה' עמנו. נתאר לעצמנו איך זה נראה: על אחת כמה וכמה משה רבנו עליו השלום, שיושב ומספר לחותנו בפרוטרוט את כל סיפור הנפלאות. אם משה עשה כן — ודאי שזהו מעשה צדיקים, כמעשה מרכבה ומעשה בראשית.
וכיוצא בזה מסופר על הרב מבריסק זצ"ל: כאשר קרה נס גדול לבנו ולכלתו, בשבת שבע ברכות, שבן רגע האחרון ניצלו חייהם מסכנת חנק בשאיפת עשן — חזר הרב מבריסק וסיפר את הנס על כל פרטיו לכל מי שנזדמן לו, כל אותה שבת וגם אחר כך. ואמר, שלמד זאת ממשה רבנו בפרשת יתרו: לא לחינם כתבה התורה הקדושה את כל זה, ומי לנו גדול ממשה כדוגמה אישית.
ומלמד אותנו רש"י הקדוש, בשם המכילתא, שמטרת משה רבנו בסיפורו ליתרו הייתה "לְמָשְׁכוֹ בִּדְבָרִים לְקָרְבוֹ לַתּוֹרָה" — למשוך את לבו של יתרו ולקרבו לתורה. ואכן זה פעל: יתרו ברך את ה' ואמר במפורש "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה'" — זה השפיע עליו והחזירו בתשובה שלמה, לאחר שהיה עובד עבודה זרה מכל סוג שיש. איזה קידוש שם שמים יצא מכך! זהו לימוד גדול: כאשר מספרים בנפלאות ה' יתברך, יש בזה כוח למשוך את הלב ולקרב לתורה — לאב עם בניו, לרב עם תלמידיו, לדרשן עם ציבורו. וזו עצה טובה למי שעוסק בקירוב לבבות: לספר בנפלאות ה' יתברך, ולא לחסוך בכך בכל הזדמנות. מכאן גם נבין את הציווי החוזר בתורה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" — לספר בכל הזדמנות את ניסי ה' לבנינו ולנכדינו, לקיים בכך מצוות עשה, ולעשות בזה נחת רוח גדולה ליוצרנו.
קושיה: הרי יתרו כבר שמע את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל, כמפורש בפסוק הראשון — ומה צריך היה משה לחזור ולספר לו שוב?
מתרץ האור החיים הקדוש שלושה תירוצים: א) שמשה הוסיף פרטים שיתרו לא שמע. ב) שיתרו חשש שמא הגזימו בסיפורים, עד ששמע ממקור ראשון ונאמן. ג) שיתרו חשש שמא עדיין לא נותקה תקוותם של המצרים לרדוף אחריהם, וסיפר לו משה שכולם ראו איך נהרג שרו של מצרים, ואז ידע שוודאי נסתלקה מהם הסכנה לעולם.
"כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל" — שם המורה על מידת הדין. כך שמע וכך הבין מסיפור הבריות.
"כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם" — שם המורה על מידת הרחמים. כששמע ממשה רבנו עצמו, הבין שגם מה שנראה כדין, יסודו ברחמים.
אין דומה שומע מכלי שני או שלישי, למי ששומע מפי הגדול שבמעמד — משה רבנו, מקבל ונותן התורה. ודווקא כאשר שמע ממנו — נכתב "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ", "וְחֶדִי" בתרגום אונקלוס, ובירך והקריב עולה וזבחים כתודה לה'. כל מה ששמע קודם, גרם לו רק לבוא ולהצטרף, אך לא התפעלות שכזו. יסוד נוסף מלמדת אותנו התורה: גם כשנראה לנו לפעמים שאנו רואים מידת הדין, יש להודות ולהלל שהכול באמת מידת הרחמים.