עם ישראל שר על הים שירה שלמה ונשגבה — ובכל זאת אומר המדרש שהיה בכך גנאי, שלא אמרו "ברוך" עד שבא יתרו ואמר משפט אחד: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם". איך ייתכן שברכתו הקצרה של יתרו, שלא היה אפילו במצרים ולא חווה בעצמו את השעבוד, נחשבת ליותר מן השירה השלמה שעם ישראל שרו על הצלתם שלהם? שיעור זה, בעקבות דברי התפארת שלמה, חושף יסוד גדול על מעלתה המיוחדת של הודיה על טובת הזולת.
קושיה: אומר המדרש שהיה גנאי לעם ישראל שלא הודו לקדוש ברוך הוא על הצלתם ממצרים עד שבא יתרו והודה. וקשה: הרי עם ישראל שרו שירה שלמה על הים — שירה כה נעלה, עם כלי נגינה, שגם הנשים שרו, ומשה עצמו שר — איזו הודיה חסרה כאן, ומה הוסיף יתרו במשפט אחד קצר?
מבאר בעל התפארת שלמה: נכון, עם ישראל הודו — אבל הודו על ההצלה של עצמם. לעומת זאת, יתרו לא היה בשעבוד מצרים, שמע וראה את הכול מרחוק, ובכל זאת בא להודות — הוא מודה על ישועת אחרים. וזוהי עוצמתה המיוחדת של ההודיה כאן: להודות על טובתו וישועתו של הזולת. יש בכך שני צדדים: יש כאן חיסרון בנפש כשאדם אינו מודה ואינו שמח בישועת חברו, אבל יש כאן גם חיסרון בהודיה עצמה כשההודיה מוגבלת רק להישגי האדם עצמו. הודיה שהיא רק על ענייני האדם עצמו — יש בה תמיד "נגיעה", היא נוגעת אליו באופן ישיר. אבל הודיה על טובתו של הזולת, על ישועה שלא נגעה בו אישית — היא הודיה נקייה הרבה יותר, שאין בה שום פנייה עצמית.
מוסיף התפארת שלמה יסוד נוסף: כשאדם מודה על ישועת רבים, יש בכך גם עוצמת כמות ולא רק עוצמת איכות. הרי מתוך מצרים יצאו שש מאות אלף איש — כך שההודיה על ישועתם היא בעצם שש מאות אלף הודיות בבת אחת, כי כל אחד ואחד מהם עבר ישועה משלו וניצל בהצלתו הפרטית. הודיה על דבר של רבים היא הודיה בעוצמה גדולה הרבה יותר מהודיה על עניין אישי אחד.
מכאן מבאר התפארת שלמה גם את אמירתנו "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ": "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — כי לכל העולם חסדו. אנו מודים לקדוש ברוך הוא בסגנון הודיה כולל, על הודיית רבים, על הודיית כל העולם — שכשאדם מודה לקדוש ברוך הוא על שהוא מפרנס את פלוני ואת פלוני ואת פלוני, כמה בני אדם יש בעולם שהקדוש ברוך הוא מפרנס כמעט בלי סוף — זו הודיה נפלאה, עוצמתית הרבה יותר, כאילו יש כאן מיליוני הודיות במשפט אחד.
ומכאן, אומר התפארת שלמה, מובן גם מה שאמרו חז"ל: "גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ". המברך מברך על מה שהוא קיבל, על ברכת המזון, על מה שאכל — הוא מברך את ה' על מה שהביא לו. אבל העונה אמן, שלא נהנה בעצמו, אומר משפט קטן — אך הוא מברך על הטובה של השני, לא של עצמו. זו עוצמתה המיוחדת של הודיה שכזאת. וזה בדיוק מה שקרה אצל יתרו: שירת עם ישראל הייתה שירה גדולה, אך המשפט הקטן של יתרו — הודיה על ישועת אחרים — היה חשוב הרבה יותר. כשם שהעונה אמן, אף שאמר רק מילה אחת, מברך על טובתו של הזולת.
🕯️ תענוג אחר לגמרי
סיפר יהודי מירושלים, משכונת רמות: ישב פעם כמה דקות והודה לקדוש ברוך הוא רק על דברים טובים שקרו לאחרים — לא על שום דבר הנוגע לעצמו. אמר: "אתה לא מבין איזה תענוג הרגשתי! זה היה משהו אחר לגמרי, לא מה שאני רגיל להודות תמיד לקדוש ברוך הוא על דברים שנתן לי, או שלא נתן לי — זה היה משהו של אחרים, ועשה לי תענוג נפלא".
מכאן עצה נפלאה: להקדיש לפחות פעם אחת ביום להודיה על דברים של אחרים — על אנשים שנרפאו, אנשים שנושעו, אפילו על מישהו שהצליח להשיג אוטובוס. אפילו דברים קטנים כאלה גורמים שההודיה שלנו תהיה יותר טהורה, יותר נקייה. וכשמכוונים בברכת "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" שהקדוש ברוך הוא מפרנס את כל בני האדם, ואף את כל בעלי החיים — יש בכך הודיות עצומות שאין להן סוף. הודיה כזו ממשיכה עוד ועוד חסדים על האדם ועל כלל ישראל. יהי רצון שנזכה תמיד להודות לקדוש ברוך הוא לא רק על דברים שלנו, אלא גם על דברים של אחרים.
בתחילת פרשת יתרו מספרת התורה שוב על שני בניו של משה רבנו: "וְשֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם, כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שמות יח, ג-ד). והשאלה מתבקשת: הרי כבר בפרשת שמות, כשנולדו הבנים, סיפרה התורה את טעמי שמותיהם — מדוע חוזרת התורה ומזכירה זאת שוב, דווקא כאן, בעיצומה של הגאולה הגדולה, כשיתרו מגיע ושומע על כל הניסים?
אלא שיש כאן כלל גדול, שכותבים עליו רבים מגדולי הדורות: מה שאדם מודה לה' על החסד שעשה עמו, הוא בכך גורם להמשיך לעצמו עוד חסדים — חסדים נוספים, ואף גדולים יותר. "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — משום שהחסדים ממשיכים בעולם, ועוד ממשיכים עוד יותר.
וכאן בדיוק טמון פשר הדבר: משה רבנו רואה עתה את הניסים העצומים שעשה ה' לעם ישראל ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, וכשהוא רואה ניסים כאלה, הוא כביכול אומר: בזכות מה זכיתי לכל אלה? בזכות שקראתי לבני הבכור "גֵּרְשֹׁם", שהודיתי לה' על מה שזכיתי למקום מגורים גם כשהייתי במדיין, גר בארץ נוכרייה — גם שם דאג לי ה' לבית. ובזכות אותה הודיה, זכיתי גם להגדיל את החסד: לא רק שזכיתי אני עצמי למקום, אלא זכיתי להושיע את כל עם ישראל מארץ נוכרייה, ולהביא אותם לארצם. וכן ביחס לבנו השני, "אֱלִיעֶזֶר": בזכות שהודיתי לה' על שהצילני מחרב פרעה באופן אישי, זכיתי שהחסד יגדל וייעשה עצום שבעתיים — עד שהצלתי לא רק את עצמי, אלא את כל כלל ישראל מפרעה, ואף להביא למפלתו של פרעה עצמו.
נמצא, שכוחו של יחיד בהודיה יכול לגרום לחסדים להתפשט על כלל ישראל כולו. וזה הרמז הנפלא בתהלים (קיח, טז): "יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל" — ה"ימין", המרמזת על החסד, הולכת ומתרוממת, "עוֹשָׂה חַיִל" — מוסיפה עוד חיל על החיל הראשון, ועוד חיל, ועוד חיל. זהו סוד ההודיה: היא מוסיפה חסדים.
לכן דווקא כאן, בגאולה הגדולה, בשעה שמשה רבנו רואה את כל הניסים העצומים שנעשו לעם ישראל, הוא כאילו עוצר ומצביע לאחור: תדעו לכם בזכות מה זכיתי לכל זה. וכפי שנרמז גם בהמשך הפרשה, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" — הקדוש ברוך הוא מזכיר לעם ישראל את החסד כדי שיעבדו אותו מתוך הכרת הטוב, שכן זו שלמות העבודה, כפי שמבאר המכתב מאליהו: מי שעובד את ה' מתוך הכרת הטוב על חסדיו, זוכה על ידי כך לעוד ועוד חסדים, ופותח לעצמו את אוצרות השפע.
זהו אם כן מסר גדול לחיינו אנו: כל פעם שאנו מודים לה' על חסד פרטי שעשה עמנו, איננו רק פורעים חוב של הכרת תודה — אנו פותחים צינור נוסף שממנו ימשיכו חסדים גדולים יותר, לנו ולסובבים אותנו. כדרכו של משה רבנו, שהודיה על מקום מגורים אחד הביאה בסופו של דבר לגאולת עם שלם.