🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
לפני קריאת עשרת הדיברות בפרשת יתרו, ראוי לעמוד על המצווה הראשונה שבהן — "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". הקשו המפרשים: אם בא אב ואומר לבנו "אני אביך, אני הולדתי אותך" — אין זו מצווה, אלא ידיעה פשוטה. מהי אם כן המצווה כאן?
מבאר הסמ"ג ביאור נפלא: המצווה באנוכי ה' אלוקיך אינה רק להאמין שבורא עולם ברא את העולם, אלא להאמין שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל מעשי בני האדם — שכל מה שקורה אתנו מגיע מאתו יתברך. ומדייק זאת הסמ"ג מלשון הפסוק עצמו: מדוע לא נאמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי את העולם", אלא "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"? ללמדך שהמצווה היא להאמין בהשגחה פרטית — כפי שנראתה ביציאת מצרים, בהתגלות מוחשית ובלתי אמצעית.
בביאור נוסף נאמר: המצווה אינה רק להאמין בשכל ובמציאות, אלא — "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" — להשריש בלב את האמונה, שתיכנס עד תוך תוכי הלב, שאדם יחיה בתוך ליבו ממש את ההרגשה שבורא עולם מנהיג את הבריאה.
ביאור שלישי נאמר במשנת רבי אליעזר: כפוי טובה הוא קניין של כפירה בקדוש ברוך הוא — שהכופר בטובה של הזולת, סופו כופר גם בטובתו של מקום. לכן אמר הקדוש ברוך הוא לישראל "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", והוסיף מייד "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" — כדי להזהירם שלא יכפרו בטובה, שהרי כפוי טובה אינו יכול לקבל עליו מלכות שמים.
כותב הרב דסלר במכתב מאליהו (עמ' 50): "עבודת ה' בנויה על יסוד הכרת הטוב. על כן מפורש בכל ספרי הקודש אשר על האדם להודות להשם הטוב על כל הטובות אשר יעשה לו, וכי בשבילן עליו לקיים את כל המצוות, החוקים והתורות. גם רמוז דבר היסוד הזה בראשון לדברים אשר גילה הקל ברוך הוא גילוי גמור לכל העם במעמד הר סיני, והוא: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים' — הרי שהזכיר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' והוסיף גם 'מבית עבדים', לעורר את רגשות הכרת הטובה". כלומר, המצווה היא שאדם יעבוד את הקדוש ברוך הוא לא מחמת יראת העונש בלבד, אלא עיקר עבודת ה' תהיה מחמת הכרת הטוב על חסדי ה' יתברך עמו.
מוסיף הרב חיים פרידלנדר בספר שפתי חיים: מכאן אנו לומדים את הצורך החיוני להחיות כל הזמן את חסדי ה' יתברך — שהרי בעת מתן תורה עברו רק חמישים יום מיציאת מצרים, ומדוע היה עדיין צריך להזכירם, בזמן שהיו עוד קרובים לחוויית השחרור מעבדות מצרים בחפץ ובחשק? אלא מפני שזה טבע האדם, ששוכח מהר את ההתעוררות שהייתה לו מחמת חסדי ה', וצריך להזכיר לו אותם כל הזמן מחדש.
קושיה: מצווה בתורה "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" — לשלם לפועל באותו יום שעבד. הקשו רבותינו: וכי הקדוש ברוך הוא אינו מקיים בעצמו את מצוותו? מדוע אין הוא משלם לנו מיד את שכר קיום המצוות, אלא רק לעולם הבא?
מתרצים: יש דין במצוות "ביומו תיתן שכרו" — שהוא חל רק אם שכרת את הפועל בעצמך. אך אם שכרת אותו על ידי שליח — ביקשת ממישהו שידאג עבורך לעובד, והוא זה ששכר את הפועל וסיכם עמו את התנאים — אינך חייב לשלם לו ביומו. כזו היא ההלכה.
הרי כתוב "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" — משה רבנו היה השליח שציווה אותנו את המצוות מפי הקדוש ברוך הוא. אם כן, לגבי רוב המצוות אין חיוב "ביומו תיתן שכרו", כי הן ניתנו על ידי שליח. אך שתי הדיברות הראשונות — "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ" — נאמרו בלשון נוכח, מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו, ולא על ידי משה כשליח. "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ" — לא "אשר הוציא אתכם". על כן, במצוות האמונה בה' — שם כן חל הכלל "ביומו תיתן שכרו", כי הקדוש ברוך הוא בעצמו ציווה אותנו בהן.
מכאן דורש המדרש דבר נפלא על מה שנאמר במדרש: מה ישראל אוכלים בעולם הזה? אינם אוכלים אלא בזכות האמונה — כלומר, את השכר על מצוות האמונה מקבלים כבר כאן בעולם הזה. וזהו שאנו אומרים בתפילה: "וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת" — אלה שבוטחים בה', מאמינים בו שהוא אוהב אותם ורוצה בטובתם, מקבלים שכר טוב כבר בעולם הזה, ואינם צריכים לחכות לעולם הבא — כי זה הקדוש ברוך הוא נתן לנו בעצמו.
דורשים על פסוק זה: "הַשְּׁנַיִם" — אלו שתי הדיברות הראשונות, שנאמרו "מִן הָאֶחָד" — מיחידו של עולם. "אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם" — יש להם שכר טוב כבר בעמלם, בעולם הזה, ואינם צריכים לחכות לעולם הבא. ומכאן מובן כמה שכר גדול זוכה בו אדם המתחזק בהודיה להשם: כל מה שדובר בשיעורים אלו הוא בעצם חלק ממצוות ההודיה. על ידי הודיה להשם, האדם חי שבורא עולם לא רק ברא את העולם, אלא גם משגיח בו יום יום — האמונה חודרת אל תוך הלב. וכן כותב הרב משה פיינשטיין, מדוע חשוב לרשום את חסדי ה' — כי על ידי כך משריש האדם בליבו את האמונה. ואם כן, מי שמתחזק בהודיה להשם תמיד, מקיים בכך את מצוות אנוכי ה' אלוקיך על פי כל שלושת הביאורים שנתבארו, וודאי שמתקיים בו: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד — אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם".