🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת יתרו נפתחת בסיפור בואו של יתרו למחנה ישראל ובעצתו למנות שרים, וממשיכה מיד למעמד הר סיני. לכאורה שני עניינים נפרדים לגמרי. שיעור זה, המבוסס על דרשת המהר"ל, מגלה קשר עמוק ביניהם — קשר שמלמד יסוד גדול על מהות הניסיונות שעובר האדם בחייו.
קושיה: בסוף הקטע העוסק ביתרו נאמר "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" — ומיד לאחר מכן, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי... בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". לכאורה אין שום קשר בין שני העניינים — עצת יתרו על מינוי שרים, וקבלת התורה. מדוע סמכה התורה ביניהם?
מביא המהר"ל בהקדמתו לפירוש התורה מדרש: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר" (משלי יד, י). אמר הקדוש ברוך הוא: בניי היו משועבדים בטיט ולבנים, ויתרו היה יושב בביתו בבטח ובהשקט — הוא בא לראות בשמחת התורה עם בניי? "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ"! ומבאר המהר"ל: לא הייתה ראויה התורה להינתן לישראל, אלא בשביל שהיו בשעבוד וביסורים — כי הייסורים הם הכנה עצמית לקבלת התורה. לפיכך לא ניתנה תורה אלא לישראל שדוכאו במצרים בפרך, ונתמעך גופם, עד שהיו ראויים אל התורה השכלית. לכך אמר המדרש שלא היה יתרו ראוי לקבלה, שלא נמצאה בו הסיבה שגרמה לישראל לקבלתה — היא שעבודם במצרים.
ומכאן רואים קשר חזק בין עניין יתרו לקבלת התורה. אפילו שיתרו היה חותן משה, ואפילו שהיה חכם עד כדי כך שהתקבלה עצתו והיא נעשתה חלק מהתורה — מינוי שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים — עם כל גדלותו וקרבתו למשה רבנו, בכל זאת "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ" — שלח אותו, אפילו שהגיע ממש לפני קבלת התורה. שכן זה המעמד שבו פתח הקדוש ברוך הוא את השמים, וראו כל ישראל שהוא מהווה את כל היקום — השגה גבוהה של נבואה ממש, שכולם היו במדרגה גבוהה שאי אפשר לתאר. יתרו לא זכה להגיע לזה, כיוון שלא סבל בשעבוד מצרים — שהשעבוד זיכך את נפשות ואת גופות עם ישראל, ועשה אותם כלים ראויים לקבל את הנבואה במעמד סיני.
קושיה: כאשר פתח הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני ואמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", שאלו הראשונים: מדוע לא נאמר "אֲשֶׁר בְּרָאתִיךָ" — הרי הוא בורא כל העולם? מדוע דווקא "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"?
התשובה: איך זכיתם לקבל את המאמר הזה, "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ"? דווקא בגלל שהייתם במצרים, היה לכם השעבוד, ועל ידי זה זכיתם לקבל את אור התורה. הקדוש ברוך הוא הוא ששם את עם ישראל במצרים, והוא ששיעבד אותם — כדי להוציא אותם ממצרים עם נקיים, מזוככים, ראויים לקבל את התורה. זה הפשט "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" — כל עניין שעבוד מצרים היה הכנה ל"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ".
וזה לימוד חשוב לכל חייו של יהודי: זהו יסוד התורה, "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ" — יסוד לכל יהודי, שידע שכל הדברים שעוברים על כל אחד ואחד — הם בשביל לזככו. כל פיתולי החיים, הניסיונות, ולפעמים חס וחלילה ייסורים, כל תלאות הנפש למיניהן — הכול לתכלית קודש הקדשים: לטהר, לזכך את נפש ישראל, לקבל אור אלוקי. הכול, בסופו של דבר, לטובה.
"בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" — בכל מידה שהקדוש ברוך הוא מודד לך, הודה לו מאוד מאוד. שכל מידה שמודד הקדוש ברוך הוא לאדם, זה בכדי לעזור לו להגיע למדרגות גבוהות, לדבקות בה'. כמו שדורשת הגמרא: צריך לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה, בשמחה — כי אין רעה מן השמים, והכול לטובה, רק שהאדם קצר רואי, לא רואה מיד את התכלית. נראה לו קשה ברגע הזה. אבל אנחנו צריכים להיות שכליים, לראות את סוף הדבר — "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה". החכם רואה את הנולד: מה יוולד מן הדבר הזה. הקדוש ברוך הוא חנון ורחום וכולו טוב. צריכים להתחזק ביסוד הזה — זהו יסוד האמונה שלנו, "ה' אֱלֹקֶיךָ", ויסוד הבנת האדם איך להסתכל על כל מה שקורה לו. אלה יסודות החיים.