🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
הקלטות חוזרות: הקלטה נוספת א · הקלטה נוספת ב (שביעי של פסח)
שירת הים לא באה בקלות. שלושה תנאים קדמו לה — מסירות נפש, ניתוק גמור מכל השפעה זרה, וקבלת עול מלכות שמים — ורק לאחר שהתקיימו, יכלו ישראל לפצות פה ולשיר. פרק זה עוקב אחר שלושת התנאים הללו.
מובא במדרש רבה: לפני קריעת ים סוף, עם ישראל היו במצב קשה ונורא — מצרים רודפים מאחור, הים סוער מלפנים, מימינם ומשמאלם חיות ונחשים. קורא המדרש על מצבם את הפסוק בשיר השירים: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע... הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי כּוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה". "יונתי" זו כנסת ישראל, משולה ליונה הבורחת מן הנשר, נכנסת לנקב שבחגוי הסלע — ושם נחש יוצא לקראתה. עם ישראל, בשפל ובסתר, זעקו אל ה' מקירות ליבם, וה' ברוב רחמיו קיבל את זעקתם — "מַה תִּצְעַק אֵלַי" — מתרגם אונקלוס: "קַבִּילִית צְלוֹתָךְ" — כבר קיבלתי את תפילתך.
ושואל המדרש: מדוע הביא הקדוש ברוך הוא את עם ישראל דווקא למצב קשה כזה? מתרץ המדרש: כיוון שנתאווה לתפילתם ולזעקתם. ומוסיף הגאון מווילנה (בפירושו לשיר השירים): מה בדיוק רצה הקדוש ברוך הוא מהם באותם רגעים? "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ" — הראיני מעשה מסירות נפש, כמו קפיצת נחשון בן עמינדב לים — זהו "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ" — שיאמרו לפניו את שירת הים הגדולה, הנעלה והחביבה לפניו עד מאוד, עד שתיקנוה לומר בכל יום בתפילה. ולפי חלק מהדעות, החלו ישראל לומר את השירה עוד קודם הישועה עצמה, בבחינת "עָזִּי וְזִמְרָת יָ־הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" — השירה עצמה הביאה את הישועה.
מדוע כה השתוקק הקדוש ברוך הוא לשמוע דווקא את השירה הזו? "כִּי כוֹלֵךְ עָרֵב" — כשיצאו ישראל ממצרים, אמרו את ה"הלל הגדול" — ההלל בעל עשרים ושישה "כי לעולם חסדו" — שהיה כה ערב וחביב לפניו. "וּמַרְאֵךְ נָאוֶה" — כשיצאתם ממצרים במסירות נפש, בלי לשאול שאלות, עם כל המשפחות, ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה — מעשה מסירות נפש שרצה הקדוש ברוך הוא לראות עוד פעם. ולכן חביבה כל כך שירת הים, שנקבעה לאומרה בכל יום, לפני תפילת שחרית.
בשם הגאון מווילנה, בשם הרב שלמה זלברודה
וכך מפרש הגאון מווילנה גם את הפסוק בתהלים (יג, ו) שאנו אומרים בכל יום קודם תפילת שחרית: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי". "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי" — אשיר לה' על שגמל עמי, כדי שאזכה להגיע לאותה תכלית אהובה עליו: השירה עצמה, שהוא כה משתוקק לה, יותר אפילו מן הזעקה שקדמה לישועה.
וכתוב בספרים הקדושים שהאומר את שירת הים כראוי, בכוונה ובשמחה עצומה, נמחלים לו כל עוונותיו מרוב הנחת שהוא עושה לפני בוראו. ועוד מובא שהאומר אותה בשמחה ובהתלהבות זוכה כאילו הוא עצמו נמצא באותו רגע בקריעת ים סוף ממש, ומקבל את כל ההשפעות הטובות שהיו אז לעם ישראל.
🕯️ ההולך מדי יום בתוך הים
מסופר על הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זכר צדיק לברכה, המשגיח של ישיבת פונביז', שהיה נוהג לומר בכל יום את שירת הים בשמחה ובהתלהבות, כשהוא מהלך בין שני טורי הספסלים בבית המדרש. הוא היה מדמה ממש בנפשו כאילו הוא עצמו עובר עתה בתוך הים ביבשה, והמים חומה לו מימינו ומשמאלו — לא כזיכרון היסטורי רחוק, אלא כחוויה החוזרת ומתחדשת בכל יום מחדש.
הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם, לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.
תהלים קו, מז
רואים מפסוק זה: התנאי להגיע להודות לה' הוא רק על ידי שה' יושיע אותנו מן הגויים — מכל קשר לתרבות אומות העולם. כל השקפת אומות העולם בנויה על אנוכיות, על "מה יהיה יותר נעים לי" — וזה ההפך הגמור מיסוד ההודיה על חסדי ה'. רק מי שמכניע את עצמו ומכיר "מה שה' נותן לי, לא מגיע לי" יכול להודות לה'.
ומצינו זאת בשירת הים: היהודים אמרו שירה רק אחרי שכל המצרים מתו על שפת הים. כשיצאו ממצרים לא אמרו את השירה — רק אחרי שהתבדלו לגמרי גם מרוממות העולם, וכולם מתו בים, ולא היה עוד שום קשר או זיקה לאומות העולם, אז יכלו להגיד שירה לקדוש ברוך הוא. וידוע ברז"ל שרוב עם ישראל לא יצאו ממצרים כלל, ומתו בשלושת ימי אפלה — משום שהיה להם שייכות ורצון לתרבות מצרים. רק אלו שהתבדלו כליל מהשקפת העולם וממנהגי מצרים היו יכולים להיות עם ה', ולהגיע להודות לו.
וזהו שכתוב בפרשת קדושים: "וַתִּהְיוּ לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". איך אפשר להיות "לי"? רק על ידי הבדלה מן העמים. כל תרבות אומות העולם עוסקת בכלכלה, בסיבוכים ובפיתולים, ומרחיקה את בני האדם מלראות את היושר ואת חסד ה' בבריאה. ודווקא על ידי שאדם מקדש את עצמו ומתרחק מכל אלה, יכול הוא להגיע לעבדכם מן העמים ולהיות לה' — ולהגיע להודות לה', לשמוח בה', ולהגיע לשמחה האמיתית: שמחת הנשמה.
לומדים בגמרא ממה שכתוב אצל בני קהת, שנשאו את כלי הקודש של המשכן — השולחן, המנורה — על הכתפיים: "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". שואלת הגמרא: אם כתוב שזה על הכתף, ודאי שהם סוחבים — מה מוסיף "יִשָּׂאוּ"? אלא אין "ישאו" אלא לשון שירה, כמו "שְׂאוּ זִמְרָה". מכאן היסוד: אדם צריך לקבל על עצמו עול על הכתף, ועול זה צריך להיות עול של שירה. מי שרוצה לקבל עול מלכות שמים, תמיד מודה לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שהוא עושה. ומדוע נקרא זה "עול"? מפני שבחיי כל אדם, הקדוש ברוך הוא תמיד מנסה אותו, והיצר הרע אומר לו שחסר לו זה או זה — ועליו להתגבר, לא להתחשב בכך, ולראות את הטוב שיש בכל דבר. זו מלחמה, זו "עבודת הקודש" — כפי שנאמר על בני קהת: "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם".
ומגלים מכאן דבר נפלא: גם עם ישראל, בהיותם בשעבוד מצרים, הייתה להם עבודה של שירה לה' — אפילו תחת השעבוד, היו צריכים להודות לה' על כל החסדים שהיו להם חוץ מהשעבוד. הקדוש ברוך הוא נותן חיים גם בתוך עינוי, ויש בהם שמחת חיים — אין כמו שמחת חיים, עדיף לחיות בשעבוד מלמות. כך בחיי כל אדם, יש להתעלם מהדברים שחסרים ולראות את הטוב שיש. ועל ידי שאדם מקבל עול מלכות שמים ושואל את ה', זוכה להגיע לשירה — לא מתוך שעבוד, אלא מתוך שחרור פנימי אמיתי.
וכשם שעם ישראל זכו לראות שכל הצרות שסבלו במצרים היו לשם קבלת התורה בסיני, ושהנשמות שלהם התדבקו בשכינה והגיעו לשיא המדרגות — כך כל יהודי, על ידי שהוא מתחזק בשירה ובקבלת עול, זוכה לראות ישועת ה' ולראות בעיניים בשרים את הטוב שיש בתוך הצער. וזהו "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" — קבלת עול מלכות שמים מתחילה בהכרה שגם הצרות היו לטובה, וזה גורם לשיא המדרגות. לכן היסוד שלנו הוא להכיר את חסד ה' ולהודות לו כל הימים.