פרשת וארא נפתחת: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'". בפסוק אחד, שני שמות: "אלוקים" — מידת הדין, ו"ה'" — מידת הרחמים. משה רבנו, שראה כיצד השעבוד רק החמיר לאחר בקשתו לגאולה, בא בטענה כלפי ה'. והקדוש ברוך הוא עונה לו במשפט קצר, המכיל בתוכו יסוד עצום: "אני ה'" — גם הדין הוא בעומקו רחמים.
כשמשה בא בטענה — הרי חשב שמיד עם בואו יתחיל תהליך הגאולה, ובמקום זה החמיר השעבוד, "וְלֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" — עונה לו ה': "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'". "אלוקים" מבטא דין, אבל "אני ה'" מבטא רחמים — ובכך אומר הקדוש ברוך הוא למשה: תדע, כל מה שאתה חושב שהוא "דין", דבר קשה, לא נכון — הכול הוא, בעומקו, רחמים.
מבאר חובת הלבבות בהקדמת שער הבחינה: הסיבה שאנשים אינם שמחים בעולם הזה, אינם רוצים במה שקורה להם, אינם מכירים בחסד ה', היא שבעולם יש ייסורים, ואנשים אינם מבינים את הייסורים — לכן אינם מודים לקדוש ברוך הוא על החסדים שהוא נותן להם. אבל האמת היא שיש סיבה לכל ייסורים: אנשים פשוט משתמשים בהם, בתפיסתם, באופן לא נכון.
נגזר על עם ישראל ארבע מאות שנות שעבוד — כיצד יצאו לאחר מאתיים ועשר שנים בלבד? מתוך אותן שנים, שנים עשר בלבד היו שעבוד קשה במיוחד. הקושי המרוכז הזה, בסוף התקופה, "כיפר" כאילו על מה שנותר משנות השעבוד המקוריות. וכל אותן שנים התפלל עם ישראל לה', "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה", והקדוש ברוך הוא שמע את תפילתם.
והיינו חושבים: אם התפלל עם ישראל, מיד תבוא הגאולה. אך במקום זה, השעבוד רק החמיר — האם זה סימן שהתפילה לא נתקבלה? עונה הקדוש ברוך הוא: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" — כלומר, יש קשר הדוק בין יציאת מצרים לבין אותן תפילות. תדעו: אין תפילה חוזרת ריקם — כל התפילות פועלות. לפעמים דין (החמרת השעבוד) הוא רק כדי שבסוף יהיה מתוק — הדין עצמו יהפוך רחמים. הפסוק "רַב חֶסֶד וָאֱמֶת" מלמד: הכול חסד ורחמים. אין רע יורד מן השמים; הכול חסד. וככל שאדם מתחזק באמונה, כך הוא זוכה לראות מוקדם יותר את הישועה של ה'.
ממשיכים ומבארים בנקודה זו: כל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור — הוא זוכה לראות ולחוש כבר עכשיו את אור הגאולה שבתוך הצער. כל הייסורים שיש בגלות הם עצמם הגורמים לאור הגאולה — כמה שקשה יותר הגלות, כך יש בה יותר אור. תכלית הגלות היא הגאולה, וכל הגלות שהייתה במצרים הייתה הכנה לקבלת התורה בסיני: לפי היחס של הייסורים כך היה האור של קבלת התורה — עד שזכו ישראל להיות כמלאכי השרת. כל הדרגה הגבוהה הזו הגיעה רק בגלל קושי השעבוד.
ומבארים כן: הגלות הנוכחית ארוכה כל כך, קרוב לאלפיים שנה, מפני שהשכר לעתיד לבוא, בביאת המשיח, יהיה שכר בלי גבול, אור בלי סוף — וככל שהאור העתיד גדול יותר, כך הצער וההכנה הנוכחית ארוכים ומצערים יותר. באותו יחס בדיוק: הצער עצמו הוא-הוא האור של הגאולה, וכבר עכשיו האור נמצא בתוך הצער. מי שמצטער בצער הציבור יכול לראות כבר עכשיו, בתוך הגלות, את האור העתידי המתגלה לאנשים המצטערים בצער ציבור.
מובא בגמרא: בעולם הזה מברכים "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" על בשורות טובות, ו"דַּיָּן הָאֱמֶת" על בשורות רעות — אבל לעולם הבא הכול יהיה רק "הטוב והמטיב". לא שבעולם הבא יקרו רק דברים טובים, אלא שבעולם הבא יתגלה שכל הצרות שהיו בעולם הזה, כל הדברים שברכנו עליהם "דיין האמת" — הם היו באמת "הטוב והמטיב". "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" — יראו אז את האחדות: שהכול הוא הוי"ה, הכול הוא מידת הרחמים, וכל מה שחשבנו שהם דברים רעים היה בעצם אחדות אחת שלמה, בלי שום שינוי, בלי שום רע.
ומי שיודע זאת, יכול כבר עכשיו, בתוך הגלות, לראות את האור הטוב, את האור הגנוז, לראות את ישועת עולם הבא. וזהו שאומרים חז"ל: כאשר אדם מברך "דיין האמת", עליו לברך זאת בשמחה. איך ייתכן לברך בשמחה על דבר קשה? רק מכוח האמונה — הידיעה שהכול טוב, אין שום רע. רק מכוח אמונה זו יכול אדם לברך את הברכה הזו באמת, ומכוח האמונה הוא זוכה לראות ולהרגיש כבר את אור העתיד לבוא, מתוך כל הצרות שהיו בעולם הזה.