🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
ספר שמות, כדברי הרמב"ן בהקדמתו, הוא "ספר הגלות והגאולה". ויש לשאול: מדוע בכלל הייתה גלות לפני הגאולה? מדוע לא הביא הקדוש ברוך הוא את בני ישראל ישר לארץ ישראל, אלא גזר עליהם ארבע מאות שנות שעבוד וייסורים במצרים? משל נפלא של הבן איש חי מגלה את התשובה.
🕯️ משל הבן איש חי
מעשה בעשיר נדיב לב וטוב לב, שפגש יתום קטן, חסר אב ואם, והכניס אותו לביתו. מפתו אכל, בביתו ישן — ארוחת בוקר, צהריים וערב, לימודים וישיבה, הכול קיבל מהעשיר. יום אחד דפק היתום על דלת ביקש כמה פרוטות לארוחת בוקר. פתח הנדיב את ארנקו והוציא לו מאה שקלים. התחיל היתום להרעיף על העשיר ברכות — ברכה אחר ברכה, שיהיה לו נחת, הצלחה, כל טוב — ולא גמר רבע שעה לברכו.
אשת העשיר ישבה במטבח ושמעה הכול. כשגמר היתום לברך, וחזר העשיר למטבח, שאלה אותו: "בעלי היקר, תגיד לי — יש לנו כאן ילד יתום שאנחנו מגדלים כבר שנים, ומעולם לא שמעתי ממנו תודה רבה, לא על שום דבר. הוא מקבל הכול — אוכל, בגדים, קורת גג, ישיבה — הכול, ולא אומר תודה. אבל על מאה שקלים הוא בירך רבע שעה שלמה. למה?"
🕯️ הלקח שנלמד ברחוב
ענה לה העשיר: "חכי, אני אגיד לך תשובה". למחרת, כשהגיע היתום הביתה, אמר לו העשיר: "עד היום היית אצלנו — שמחת. מהיום ואילך, אתה כבר גדול, זהו, איננו חייבים לך יותר — קח את חפציך ולך למקום שתרצה, תתחיל לעבוד". לא הייתה ברירה ליתום, לקח את חפציו והלך. הניח אותם בעזרת בית הכנסת, וחיפש מה לאכול — ביקש כאן ושם מעט צדקה, התקשה מאוד — לא ידע מקצוע, לא ידע לעבוד. כך עברו לו שלושה ימים קשים.
אחרי שלושה ימים קרא לו העשיר: "בוא, אתה יכול לחזור לביתנו". חזר היתום לבית, אכל ארוחת צהריים — והתחיל לשבח ולהלל את העשיר הנדיב שמארח אותו. בערב, שוב הלל ושיבח. בבוקר, כשקם ממיטתו, הודה על המיטה עצמה. וכך היה הולך ומשבח על כל דבר קטן.
אמר העשיר לאשתו: "ראית? הבן הזה פשוט התרגל. הוא לא חשב בכלל שיש מושג אחר — לכן לא ידע להודות. כיוון שטעם, ולו לזמן קצר, טעם של עוני ורעבון — מיד התחיל לשבח אותנו".
ומבאר הבן איש חי: כעת אפשר להבין את סיבת הגלות. אילו הקדוש ברוך הוא היה מכניס את עם ישראל ישר לארץ ישראל, מוריש מפניהם שבעה עממים, והיו כולם יושבים בטח — האם היו חושבים שכך מובן מאליו? לא היו מודים ולא היו משבחים, והיה להם קטרוג גדול מאוד. מה עשה הקדוש ברוך הוא לצורך זה? הוריד אותם למצרים מאתיים ועשר שנים, ועבדום ועינו אותם, ואחר כך גרים בארץ לא להם עוד ארבעים שנה במדבר. ורק אז, כאשר הגיעו סוף כל סוף לארץ ישראל, ידעו להודות ולהלל כראוי לאבינו שבשמים.
ואומר הבן איש חי שמתוקה גם כן היא ההבנה: אולי כל סיבת הגלות, כל אותן שנים רבות שהיו עם ישראל בעבדות מצרים, הייתה רק כדי שידעו אחר כך להודות. עד כמה חשובה ההודיה בעיני בורא עולם — עד שכל תולדות הגלות, שיעבוד מצרים כולו, נועד רק כדי ללמד אותנו להודות.
מכאן לומדים: כמה חשוב שלא נחכה שיגלו אותנו שוב כדי שנדע להודות — נודה כבר עכשיו מראש, נדע כמה שמחה ואהבה יש לבורא עולם, ואז יתקיים בנו הפסוק: "נָשׁוּב בַּבֹּקֶר חַסְדְּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ". מבאר המצודות: כאשר נדע להודות, הקדוש ברוך הוא ייתן לנו עוד ועוד טוב, "נשוב בבוקר חסדך" — יהיה עוד פעם טוב, "ונרננה ונשמחה בכל ימינו" — כי כל ימינו ימשיך ה' לתת לנו עוד ועוד, כדי שנוכל תמיד להמשיך עוד ועוד להודות.
יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד את הלקח, בלי לחכות לחיסרון שיזכיר לנו את הטוב, ולהודות תמיד מלב שלם על כל מה שיש לנו — עד שיתקיים בנו "נשוב בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו".