יסוד גדול בעבודת ה': לא די לחוות חסד — צריך גם לזכור אותו, ולא סתם לזכור, אלא לעשות לעצמנו "זכר לנפלאותיו": סימן קבוע, פנקס, מילה בתפילה — כל דבר שיעצור את היצר הרע מלגזול מאיתנו את הזיכרון. פרק זה עוקב אחר שני לימודים נפלאים בעניין הזה, ואחר הסיבה העמוקה מדוע דווקא הודיה מביאה עוד ועוד שפע.
🕯️ להודות על יציאת מצרים בכל בוקר
מסופר על המשגיח בישיבת פוניבז', רבי חזקיהו מישקובסקי זצ"ל, שתלמידיו מספרים שהיה מתבטא כי על שלושה דברים חב הכרת טובה גדולה מאוד לרב שמואל אוירבך. הדבר הראשון: רבי שמואל גילה למשגיח מה שכתוב בספרו "עולת תמיד" על ברכת "שֶׁלֹּא עֲשַׂנִי עָבֶד" — שיש לכוון בברכה זו גם על כך שה' הצילו היום מעבודת פרך בחומר ובלבנים בארץ מצרים הטמאה, שהרי "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא מִמִּצְרַיִם" (הרמב"ם). וכיוון שמי שיצא מעבדות לחירות שרוי בשמחה גדולה, ומודה ומשבח על כך — כך יש לכוון בברכת "שלא עשני עבד" בכל יום.
כששמע המשגיח את הרעיון הזה, נהייתה לו שמחה גדולה, שכן חי כל ימיו חיי אמונה מתוך ציורי יציאת מצרים, והתפעל שיש לנו על כך ברכה יומיומית ממש.
ומכאן עצה נפלאה לכל יהודי: לכל אחד קורים בחייו חסדי ה' מיוחדים במינם, לא משהו רגיל. כדאי לרשום בפנקס ההודיה, בעמוד מיוחד, איזה חסד מיוחד קרה — נס גדול, ישועה מיוחדת. ואחר כך, בתפילה, כשמגיעים לברכה מתאימה — כמו "גומל חסדים טובים" בברכת אבות, או "מודים" — לחשוב על אותו חסד ספציפי. לא צריך כוונות עמוקות כבסידור הרש"ש; די בכוונות פשוטות של הודיה, המצטרפות לכל ברכה וברכה, כדי ליצור זיכרון קבוע לחסדי ה'.
🕯️ העדפה להישאר מגמגם
מבאר הרמב"ן שאלה מפליאה: משה רבנו, בן שמונים, מתבקש על ידי הקדוש ברוך הוא לגאול את עם ישראל, ועונה: "אֲנִי לֹא יָכוֹל, אֲנִי מְגַמְגֵּם, אֵיךְ פַּרְעֹה יִשְׁמַע אוֹתִי?" ושואל הרמב"ן: ומדוע משה רבנו לא התפלל שה' ירפא אותו מגמגומו? הרי גמגום הוא מגבלה קשה לכל אורך החיים — לא נעים בשידוכים, לא נעים בכל מפגש — מדוע לא ביקש רפואה?
מספר המדרש כיצד נהיה משה למגמגם: כילד קטן לקח את כתרו של פרעה, ורצו שרי המלוכה להורגו בטענה שהילד עוד ייקח את המלכות. העמידו לפניו שני כלים — אחד עם זהב ואחד עם גחלים בוערות, כדי לבחון אותו. משה רצה לקחת את הזהב, אך מלאך הזיז את ידו לכיוון הגחלים. לקח משה את היד השרופה ושם אותה בפיו, וכך נהיה מגמגם.
ומבאר הרמב"ן: משה רבנו רצה כל חייו לזכור את חסד ה' — כיצד ניצל אז מן המוות — ולכן העדיף להישאר מגמגם, כדי לזכור לאורך כל חייו את הנס שעשה עמו הקדוש ברוך הוא. גם צדיק כמשה רבנו, אם אין לו זכר קבוע, סימן קבוע, המזכיר לו את החסד — אינו זוכר אותו כראוי.
מכאן לומדים כמה חשוב לעשות לעצמנו סימנים: לרשום בתפילה, ליד כל תיבה, "כאן אני מכוון על חסד השם הזה". מי שיעשה כך, התפילה נהיית מלאת רגש ושמחה — כאן הוא נזכר בחסד, שם הוא לא שוכח, והלב שלו מתעורר לאהבת ה'.
🕯️ ברגע האחרון
מסופר על רב שלמה זלמן, זכר צדיק לברכה, שהיה חדור מאוד במידת הכרת הטוב, כפי שמופיע בפירושו להגדה של פסח, "ליל שימורים". מספר על עצמו: פעם אחת הלך בלילה בסמטאות ירושלים, מהר בדרכו, ופתאום נזכר שיש בדרכו בור שנחפר לא מזמן. עצר את מרוצתו, הביט סביבו — ולא האמין למראה עיניו: רגל אחת שלו כבר הייתה מעל הבור, ורק הרגל השנייה נותרה על הארץ. עוד שנייה אחת והיה נופל. נבהל כולו מכך שהקדוש ברוך הוא נתן לו ברגע האחרון ממש את הרעיון להיזכר בבור, וכולו התמלא רגש הודיה לבורא עולם.
אך למחרת בתפילה, כבר לא היה אותו הרגש — התפילה חזרה כמעט להיות כהרגלה. נדהם מכך, ניגש אל החזון איש ושאל: מדוע יומיים אחרי הנס כבר נעלם כל הרגש? אמר לו החזון איש: יש יצר הרע שלאחר הנס, כדי לא לגזול מהאדם את כוח הבחירה, בא ומנסה בשתי דרכים: או אומר לו "זה לא היה נס באמת", או משכיח ממנו את הרגשות. והעצה היחידה כנגד זה: לעשות זכר לנפלאותיו — לרשום בפנקס, לחפש סימן קבוע שיזכיר, ממש כמו משה רבנו שהעדיף להישאר מגמגם כדי לזכור.
ומכאן להבין מדוע דווקא הודיה מורידה שפע. בפרשת שמות, כשה' נגלה למשה רבנו, שואל משה: "מָה שְּׁמֶךָ?" — כלומר, מה סדר הנהגתך, כיצד אתה מנהיג את עולמך? ועונה לו הקדוש ברוך הוא: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". מבאר "נפש החיים": כשם שאתה נוהג עמי, כך אני נוהג עמך. וכן אמר דוד: "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" — כשם שהצל מנוענע בדיוק כמו האדם עצמו — מוריד ראשו, מרים יד — כך ה' מתנהג עם האדם כשם שהאדם מתנהג עמו.
לכן: כאשר אדם מכיר בחסד ה' עליו, מספר לקדוש ברוך הוא את החסדים שעשה עמו, מודה עליהם — הדבר גורם, מידה כנגד מידה, שגם הקדוש ברוך הוא ימשיך להתנהג איתו בחסד. אנו אומרים בפני ה' בכל יום "י"ג מידות" — "ה' ה' רַחוּם וְחַנּוּן" — ואם רק קוראים את המידות בלי לחיות אותן, זה דבר אחד; אבל כשאדם בפועל רואה איך הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו באותה מידה, ומודה על כך — ודאי שזה משפיע ומעורר עוד חסדים.
ראיה נפלאה מהתורה: אברהם אבינו מתפלל על סדום — "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים... אוּלַי אַרְבָּעִים... אוּלַי עֲשָׂרָה" — ולא מועיל דבר, והערים הופכות. ולעומתו, לוט מבקש להינצל לצוער — "הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה... תְּחִי נַפְשִׁי" — והקדוש ברוך הוא עונה מיד! מה ההבדל? לוט הקדים הקדמה: "הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי" — הוא פותח בהכרת החסד שכבר קיבל, ורק אחר כך מבקש עוד. זה בדיוק ההבדל: כשאדם מקדים לפני תפילתו להראות כמה הקדוש ברוך הוא כבר התנהג עמו בחסד, מידה כנגד מידה — הקדוש ברוך הוא ממשיך ומתנהג עמו בחסד, ושומע לתפילתו.
יהי רצון שנזכה כולנו לפתוח את הפנקס לפני כל תפילה — הפנקס נגד יצר הרע שלאחר הנס — ולקרוא לפני הקדוש ברוך הוא את החסדים שעשה עמנו, ובכך נזכה לעוד ועוד חסד ושפע.