פרשת שמות פותחת במילים: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". פסוק קצר זה, על פניו עובדתי גרידא, הוא למעשה שער לאחד היסודות הגדולים ביותר בעבודת ה': כיצד כפיות טובה כלפי בן אדם הופכת, בהדרגה בלתי נמנעת, לכפירה בבורא עולם עצמו. בפרק זה נעקוב אחר ארבעה פנים בפסוק הזה.
בתורה שני חלקי מצוות: בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. ויש לשאול: האם אלה שני חלקים נפרדים לגמרי, כמו תפילין ומזוזה — שתי מצוות בלי קשר ביניהן — או שכל המצוות, על שני חלקיהן, נועדו לתכלית אחת, כמו תפילין של יד ותפילין של ראש, שהם חטיבה אחת ואי אפשר להפריד ביניהם?
פרשת שמות עצמה נותנת הגדרה נפלאה לשאלה זו. הפרשה פותחת: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". מבאר הרב אביגדור נבנצל בספרו "שיחות לספר שמות" דבר נפלא: וכי אפשר שמלך, אפילו חדש, לא ידע כלל על יוסף, על שנות הרעב, על כל מה שהציל את מצרים? ודאי שידע. אלא, מבאר הרב נבנצל, פרעה "עשה עצמו כאילו לא ידע" — בדיוק כמו אדם שאינו מכיר טובה לאשתו על כל מה שהיא עושה למענו, ואומר לעצמו: "כך כולם עושים, כך הטבע שלהם, זה גם הילדים שלה, כדאי לה". וכך פרעה: ידע היטב מה עשה יוסף, אך אמר לעצמו: "כדאי היה לו — הוצאתי אותו מהבור, בזכות זה הוא נהיה מלך, הוא לא צריך שאכיר לו טובה, הוא צריך להכיר לי". וזה בדיוק פירוש "אשר לא ידע את יוסף": לא שלא ידע עובדתית, אלא שלא חש שום הכרת הטוב.
מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, שֶׁרָאוּי לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּכִּיר וְיִגְמֹל חֶסֶד לְמִי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה, וְלֹא יִהְיֶה נָבָל וּמִתְנַכֵּר וּכְפוּי טוֹבָה... כִּי שֶׁיִּתֵּן לִבּוֹ כִּי הָאָב וְהָאֵם סִבָּתוֹ בָּעוֹלָם... יַעֲלֶה מִמֶּנָּה לְהַכִּיר טוֹבַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא סִבָּתוֹ וְסִבַּת כָּל אֲבוֹתָיו עַד אָדָם הָרִאשׁוֹן.
ספר החינוך, מצוה לג
ספר החינוך מגלה לנו סוד נפלא: כאשר אדם מתרגל להכיר טובה בבית, בין אדם לחברו, הוא בונה בתוך עצמו, בנפשו, את מידת הכרת הטוב — אותה מידה עצמה שבה הוא זוכה להידבק במלך מלכי המלכים, כאן בעולם הזה ולעתיד לבוא. נמצא שאין כאן שני חלקים נפרדים, אלא תכלית אחת: ליצור אדם שיודע להודות ולשבח למלך מלכי המלכים, אדם המכיר טובה לכל השפע שבורא עולם משפיע עליו. לתכלית זו מגיעים דרך שני מסלולים — בין אדם לחברו ובין אדם למקום — אך המטרה אחת.
יש לדייק דיוק נפלא. אצל שר המשקים, ששכח את יוסף בבית האסורים, כתוב: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". שם, הפועל הוא "זכר" ו"שכח" — שכחה עובדתית. אך אצל פרעה לא כתוב "אשר לא זכר את יוסף", אלא "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". ומהי המשמעות של "ידיעה" בלשון הקודש? ידיעה בתורה פירושה תמיד חיבור, כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". התורה מלמדת אותנו: לא שפרעה לא ידע עובדתית מיהו יוסף — ודאי שידע — אלא שלא היה מחובר אליו, לא הרגיש שום מחויבות כלפיו. ומכיוון שלא הרגיש מחויבות, יכול היה לשעבד את בני ישראל בלי נקיפות מצפון.
וכיצד אדם מגיע לחיבור אמיתי עם הקדוש ברוך הוא? מבאר רש"י על "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ": "אני אומר לכם שמעו שמוע, ואין אתם נותנים לב להבין; וראו ראו נסים שעשיתי לכם, ואינכם נותנים לב לדעת אותי". כאשר אדם נותן לב להבין, לב לדעת — הוא מסתכל כמה טובות עשה עמו הקדוש ברוך הוא, ועל ידי כך נהיה מחובר לבורא עולם. וכן כתוב ביואל: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי... כִּי יָשׁוּבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם". ההתבוננות בטובות היא-היא הדרך להתחבר.
ובמדרש רבי אליעזר מוסיפים חז"ל חידוד: "מפני מה הנשוא כתוב ביותר לכפוי טובה? מפני שהוא קרוב לכפירה בקדוש ברוך הוא. אף כופר בקדוש ברוך הוא — כופר טוב. וכן הוא אומר בפרעה, אשר לא ידע את יוסף — וכי מצרים היו יודעים חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו". פרעה ידע — פשוט לא השגיח, לא התבונן. וכפיית הטובה הזו, המתחילה מחוסר התבוננות, מתקדמת בהדרגה עד כפירה גמורה — "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'".
🕯️ הפרעה הקטן
לומדים במסילת ישרים יסוד עצום: לכל אדם יש "פרעה קטן" בתוך ליבו. כותב המסילת ישרים: "הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע ותרמיתו — להכביד עבודתו בתמידות על ליבם של בני אדם עד שלא יהיה להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים... והרי זה מעין הצד פרעה הרשע שאמר תכבד העבודה על האנשים... שלא יניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב". היצר הרע יודע: אם אדם ישים לב מה קורה איתו, מה שבחייו, הוא ייהפך לאדם אחר. ולכן הוא דואג שהאדם יהיה כל הזמן עסוק — כאן ושם, בעבודה ובמצוות — העיקר שלא ייוותרו לו חמש דקות ביום להתבונן בחסדי ה'.
ומעניין: אותו כלל חל גם בין נשים לגברים. הגברים מתחברים לה' בעיקר על ידי תורה, ואילו הנשים מתחברות בעיקר על ידי תודה — הבדל של אות אחת. ולכן דווקא כנגד הנשים נלחם היצר הרע ביותר, שידע שהן, בעיקרן, נמשלות לארבע כוסות של ליל הסדר — כנגד ארבע האמהות — וארבע כוסות עניינן הודיה על הישועה. יציאת מצרים הייתה בזכות נשים צדקניות, וכן הגאולה העתידה תלויה, בין השאר, בנשים המתחברות להודיה לקדוש ברוך הוא.
יש לדקדק: חז"ל קוראים לאדם שאינו מחזיר טובה "כָּפוּי טוֹבָה" או "כּוֹפֵר בַּטּוֹבָה" — לא "מִי שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב טוֹבָה". מדוע? הרי מי שלא מחזיר, אולי פשוט עצלן הוא, אין לו כוח להשיב — מדוע לקרוא לו "כופר"?
שואל רבי יצחק קודנר שאלה נפלאה, הקשורה בכך, על הגמרא: "לאה תפשה פלך של הודיה — יצאו ממנה בעלי הודיה". לאה אמרה "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" ובזכות זה יצא ממנה יהודה. אך גם יהודה עצמו "הודה" — במעשה תמר, "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי", שהוא וידוי על חטא! מה הקשר בין הודיה על טובה — כמו מזמור לתודה — לבין וידוי, הודאה על טעות? בכל שפה אחרת אלו שתי מילים נפרדות: "תודה" ("thank you") לעומת "מודה באשמה" ("I admit"). ורק בלשון הקודש שתיהן אותה מילה: מודה, ומודה.
מגלה בכך רבי יצחק קודנר יסוד נפלא: ירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם. אדם בטבעו, אם עשו לו טובה, משיב טובה. אם אתה רואה אדם שאינו משיב טובה, פירושו של דבר, בדרך כלל, הוא לא שהוא עצל, אלא שהוא בכלל לא הכיר בטובה — הוא כלל לא רואה שהייתה כאן טובה.
כמה דוגמאות ממחישות זאת. בחור שהתנהג לא כשורה בישיבה, כשאמרו לו "כמה דואגים לך הרבנים", ענה: "מה, דואגים לי? הכל עושים לטובתם, רוצים משכורת, לכן לקחו אותי". בעל בית כנסת שביקשו ממנו לשלם דמי חבר, ענה: "מה, אני אשלם? עוד לא מספיק שאני בא ומשלים להם מניין?" ופרעה עצמו, לפי המדרש, אמר בישיבת קבינט: "יוסף הזה, יודעים כמה הוא חייב לנו? הוצאנו אותו מהבור, הבאנו את משפחתו — כמה הוא צריך להכיר לנו טובה. אנחנו לא חייבים לו כלום". בכל המקרים הללו, האדם אינו אומר "אינני מכיר טובה" — אלא "לא הייתה כאן טובה מלכתחילה". וזהו סוד הביטוי "כפוי טובה" או "כופר בטובה": מי שאינו משיב טובה, בעומק נפשו, כפר בכך שהייתה כאן טובה כלל.
נמצא: ככל שאדם משיב טובה יותר, כך פנימיותו מכירה בטובה יותר. וכפי שכותב ספר החינוך על מצוות ביכורים: התורה ציוותה שאדם יאמר בקול גדול, בבית המקדש, את נוסח הבאת הביכורים, כדי שעל ידי אמירת הדברים בפה, הדיבור יפעל על האדם ויחזק בו את הכרת הטוב. אמירת דיבורי הודיה, ולו שתי דקות ביום, מונה את הדברים הטובים — היא-היא הדרך שבה אדם מכיר באמת שעשו לו טובה.
מעיר האור החיים הקדוש הערה מפליאה: השעבוד במצרים החל רק אחרי "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" — מדוע דווקא אז? מבאר האור החיים: יוסף ואחיו, השבטים, ידעו שהם עתידים להשתעבד בגלות מצרים, ולכן קיבלו זאת באהבה — "אם זה רצון ה', נעבוד במצרים". ויש כלל בגמרא: תרופת הייסורים היא קבלתם באהבה, כמו שאמרו חז"ל, "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" — ובזכות קבלה זו, לעיתים מתבטלים הייסורים כליל. וזה מה שעשו יוסף והשבטים: כל עוד היו בחיים, בזכות קבלתם באהבה, לא התחיל השעבוד בפועל.
וכך כותב רבנו יונה בסוף שערי תשובה: "אוֹדְךָ ה' כִּי עֲנִיתָנִי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" — כשאדם מודה לה' על הייסורים שקיבל, גורם הדבר שגם מה שהיה עתיד להגיע לו כייסורים נוספים — מתנחם ומתבטל. הבחירה החוזרת של הפסוק "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" — הכפולה על מה שכבר נאמר בפרשה הקודמת — באה להדגיש: כל עוד קיבלו באהבה, השעבוד התעכב.
ורואים בהמשך הפרשה שעם ישראל מיד כששמעו על הגאולה הקרבה, "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" — הפעולה הראשונה שלהם היא הודיה, וזו-היא-היא שהמשיכה את הגאולה. וכן משה רבנו: כשנולד לו בן, קרא לו "גֵּרְשֹׁם", "כִּי גֵר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" — קרא לבנו על שם ההודיה, לזכור תמיד את חסדי ה'. צדיקים אינם מסתפקים בזכירה בלבד — הם עושים לעצמם סימנים ממש, כדי לזכור את החסדים.
וכאן ההבדל התהומי: פרעה, שבחר לא להכיר טובה ליוסף, "אשר לא ידע את יוסף" — הגיע בסופו של דבר לומר גם "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'". ואילו משה רבנו, שהיה סמל הכרת הטוב — סירב במשך שבעה ימים לגאול את ישראל, מפני שלא רצה לצאת ממדין בלי רשות יתרו, שקיבלו וכיבדו. אמרו חז"ל: "אין זה בגלל שהוא לא רוצה לגאול את ישראל, אלא בגלל שהוא לא יכול לעזוב את יתרו בלי רשותו" — עד כדי שהיה מוכן לעכב את כל גאולת ישראל בשביל הכרת הטוב! משה, אבי הנביאים, וממנו כל התורה כולה מלמדת אותנו: הכרת הטוב היא הקרקע שעליה צומחות כל המידות הטובות. כפי שכותב ה"פלא יועץ": מי שמכיר טובה לחברו על טובה אחת, קל וחומר שעליו להכיר טובה לבורא עולם, המטיב איתו בכל עת ובכל רגע בלי שיעור.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי אבותינו — הכרת הטוב, לא כפייתה — ונזכה במהרה לגאולה השלמה.