🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשתנו נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר, הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה". והנה תמיהה: היכן בדיוק הברכה עצמה ליוסף? כל מה שנאמר הוא שבח לה'!
מעיר הספורנו על התמיהה: בפסוק "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף" לא מוזכרת הברכה עצמה, שהרי בפסוק הבא כבר עובר יעקב לברך את הנערים, אפרים ומנשה, ולא נאמר לנו במפורש מה בדיוק בירך את יוסף. הרמב"ן מתרץ: "כי לאהבתו את יוסף, ברך את בניו, כי לא היה ליוסף זרע אחר, והייתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים" — כלומר, ברכת הבנים היא היא ברכת יוסף. אך האור החיים הקדוש כותב על פירוש זה: "ואין הדעת נוחה בזה, כי למה לא יתברך יוסף עצמו בדברים הנוגעים אליו בפרטות".
לכן מציע האור החיים הקדוש שני תירוצים משלו: הראשון — "בתיבת ויברך רשם הכתוב כי ברך ליוסף שהיה תמיד מבורך", כעין ברכת "ברוך תהיה", ברכה כוללת של קביעות בברכה תמידית. השני — מפתח הברכות עבר מיד ליד: מאברהם ליצחק, מיצחק ליעקב, ומיעקב עכשיו הוא מוסר אותו ליוסף. "ויברך" — פירושו: מסר בידו את מפתח הברכות.
ואפשר להוסיף תשובה נוספת: הקילוס והשבח לבורא יתברך שאמר יעקב בפסוק זה — "הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה" — הוא עצמו השבח הגדול, וזוהי עצמה הברכה עבור יוסף בנו האהוב. בדומה למה שאנו אומרים כל יום שלוש פעמים בתחילת העמידה — "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" — שהוא אלוקים גדול ונעלה, יחיד ומיוחד, שאבות האומה התהלכו כל ימיהם לפניו ורק לפניו, עד שנתייחד שמו עליהם. ומזכיר יעקב כאן גם זכות אבותיו הקדושים, ומשבח לה' שהוא רואה אותו מעודו ועד היום הזה — כל ימיו, כל רגע, כל צעד — וזה עצמו שבח וקילוס גדול לבורא עולם.
ועל ידי שייחד יעקב את הקילוס הזה על רבו — הוא בעצם המשיך והוריד שפע רוחני מלמעלה, כולל כל הברכות. עצם זה שהוא קילס את הקדוש ברוך הוא, הוא זה שהוריד את השפע והברכה, ואת השפע הזה יחד ("קישר") על יוסף עצמו.
🕯️ ידיים על הראש בזמן קילוס
מסופר על תפילה בבית כנסת אליהו הנביא בקרית הרצוג בבני ברק, בליל שבת, בהשתתפות חכם אברהם חי זצ"ל, צדיק גדול שנודע כמלמד צדיקים. תוך כדי שאמר את המזמור "אַשְׁרֵי" ("לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" — מזמור קודם, מזמור כג, המקביל בתוכנו) — הסתובב על האורחים, וביניהם על המתפללים, ותוך כדי שהוא מקלס ומשבח את ה' באותו מזמור, שם ידיו על ראשי האנשים. וזאת עצמה הייתה הברכה שבירך אותם — לא בבקשה מיוחדת, אלא תוך כדי הקילוס עצמו.
וכן מסופר על רבי יעקב אתיה, שכשעשה חנוכת הבית לבית הכנסת המפואר "בית יעקב" בבת ים, ותרם לו גביר גדול, ונתבקש הגביר לומר כמה מילים, אמר: "אני מכיר הרבה רבנים, כולם מבקשים ממני עזרה — אבל כמו רבי יעקב אין בעולם. הוא היחיד שלא מבקש כלום, אלא תמיד אומר שיש לו הכול". ומידה זו של רבי יעקב אתיה היא ממש מידת יעקב אבינו עצמו, שאמר לעשיו "יֶשׁ לִי כֹל".
מסופר בשם צדיקים: כשמקלסים ומשבחים לה' יתברך, זה עצמו מוריד שפע מלמעלה — מבלי לבקש. מביאים לכך ראיה מהגמרא במסכת בבא מציעא: גזר רבנו הקדוש תענית, והוריד את רבי חייא לפני התיבה. אמר "מַשִּׁיב הָרוּחַ" — ונשבה הרוח. אמר "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" — וירד גשם, מיד. עוד לפני שהספיקו לומר "מְחַיֵּה הַמֵּתִים" — בא אליהו הנביא בשליחות, ונדמה להם כדמות דוב, ובלבל אותם, כדי שלא יביאו את הגאולה בטרם עתה. אך רואים מכאן: הקילוס לבד — "משיב הרוח", "מוריד הגשם" — היה כה שלם, מפי אנשים שלמים, ומיד ירד השפע והתקיים — גם בלי לבקש בפירוש.
🕯️ החליפה שקיבל בלי לבקש
ומשל נפלא: אדם שהיה צריך לקנות חליפה חדשה, הלך בחליפתו הבלויה לפני גביר גדול, והתחיל לשבחו: "כמה אתה גביר גדול, כמה אתה טוב לב..." ובלי לבקש כלום, הושיט הגביר את ידו לכיסו ונתן לו סכום כסף גדול לקנות חליפה חדשה וכל מה שצריך. כך גם אנחנו, כשמקלסים לה' יתברך בכל יום, משבחים אותו כגואל ומושיע יחיד, מחיה מתים ורב להושיע — בוודאי שלא ימאס קילוס רבים במשך שנים רבות, ובקרוב ישלח לנו משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולם.