🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בתורה הקדושה מצינו דבר נפלא ומעניין מאוד, פשוט מדהים למתבונן: לשון "הודיה" מפורשת מופיעה בתורה שלוש פעמים בלבד — ושלושתן, ללא יוצא מן הכלל, קשורות לנישואין. הדבר בא ללמד יסוד גדול: הזמן החייב ביותר בהודיה הוא זמן הנישואים, זמן בניית הבית היהודי.
פרק זה עוקב אחר הרב יהודה טאוב בשלוש התחנות שבהן מופיעה ההודיה בתורה, ומגיע למסקנה מפתיעה על מקומה האמיתי של ההודיה — לא ברחוב, לא בפרהסיה, אלא דווקא בתוככי הבית.
פרק אנתבונן: בכל התורה כולה, לשון הודיה מפורשת מופיעה רק בשלושה מקומות. הפעם הראשונה, הידועה, היא בפרשת חיי שרה, כאשר אליעזר מודה לה' על שמצא את רבקה, וכאשר משפחתה — משפחת רבקה — מסכימים לשידוך. הפעם השנייה שמצאנו הודיה בתורה היא בפרשת ויצא, כשאומרת לאה אמנו: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'", ועל כן קראה שמו יהודה.
שואלים כולם: מה פשר "הַפַּעַם"? וכי בראובן, בשמעון ובלוי לא הודתה לאה לה'? הרי היא אמרה "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" (ראובן), "כִּי שָׁמַע ה'" (שמעון) — האם זו אינה הודיה? ודאי שזו הודיה. אלא שמסבירים המפרשים דבר נפלא: "הַפַּעַם אוֹדֶה" אין הכוונה הודיה על הדברים הטובים בלבד, אלא הודיה על הפעמים הקשות שעברה בנישואיה. לאה הייתה תנועה בנישואיה — היא ידעה שיעקב אבינו לא רצה להתחתן איתה מלכתחילה. וכשנולד לה הבן הרביעי, חשבה: "במה זכיתי שיהיה לי בן רביעי, יותר מכולם? רק בגלל כל הצרות שעברתי זכיתי לכך." ואם כן, "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" משמעה: אני מודה על כל הצער שעברתי בנישואים, כי הכל היה לטובה — בזכות זה זכיתי לעוד ילד יהודי. ולכן אמרו חז"ל: "לא היה אדם שהודה לקדוש ברוך הוא עד שבאת לאה" — לא היה אדם שהודה על הדברים הרעים, עד שבאה לאה והודתה גם עליהם.
והפעם השלישית שמוצאים הודיה בתורה — זו פרשת השבוע, פרשת וישב. יהודה מודה, כאשר תמר שולחת לו את החותם והפתילים ואומרת: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה." ויאמר יהודה: "צָדְקָה מִמֶּנִּי." אמרו רבותינו: מדוע זכה יהודה להודות באותו רגע? בזכות לאה אמנו, שהודתה — ומכאן זכה יוצא חלציה להיות בעל הודיה כמותה. שוב אנו רואים אותו רעיון: הודיה בנישואים, כשיהודה מודה שהכל בא ממנו.
שלושת המקומות בתורה שבהם מופיעה ההודיה מלמדים אותנו שהזמן החייב ביותר בהודיה הוא זמן הנישואים. ואין הכוונה דווקא לרגע החתונה עצמו, אלא שבבית היהודי — בבית שהוקם על ידי הנישואים — הוא הזמן והמקום הראוי ביותר להודיה. זהו הזמן שבו אדם יכול לראות את חסדו של ה' יותר מכל מקום אחר.
את הרעיון הזה אפשר ללמוד מנרות חנוכה. בשבוע הבא נדליק נרות חנוכה, ואת נרות החנוכה חייבים להדליק דווקא בבית — לא בשום מקום אחר, רק בתוך הבית היהודי. הדבר בא ללמדנו שמקום ההודיה האמיתי, עיקר מקום ההודיה, הוא בבית. שם, בבית, אדם יכול להתבונן בחסדי ה', בטובו של ה', עד שכולו יהיה מלא הודיה.
שלוש הפעמים היחידות שבהן מופיעה לשון "הודיה" בתורה — כולן קשורות בבית ובנישואין. אליעזר מודה כשהוא בונה בית ליצחק. לאה מודה מתוך הבית שהיא בונה עם יעקב. ויהודה מודה כשהוא עומד להקים בית משלו. יהי רצון שנזכה כולנו: שנדע, כל אחד ואחת בביתו, להתבונן בחסדי ה' עד שכולנו נהיה מלאים הודיה.