נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן בִּזְכוּת פַּךְ קָטָן שֶׁל יַעֲקֹב

מדוע שורש חנוכה טמון בפרשת וישלח, ומה סוד השמן ששמר יעקב עשרים ושתיים שנה
מאת: הרב יהודה טאוב

🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן

לחץ כדי להתחיל האזנה, או לחץ על כל פסקה כדי להתחיל להקריא ממנה
1.0×
גודל טקסט: 100%

📑 תוכן העניינים

הקדמה

בשאילתות של רב אחאי גאון, מהראשונים שבראשונים, מופיעות הלכות חנוכה דווקא בפרשת וישלח — ותמהו על כך מפרשים רבים, שהרי לכאורה אין קשר בין החג לבין הפרשה. אלא שרבים מן המפרשים מבארים ששורשו של חג החנוכה נטוע ממש כאן, בפרשתנו, בסיפור על "היותר יעקב לבדו".

פרק א

מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַל פְּכִים קְטַנִּים

📖 בפרק זה:

הלכות חנוכה בפרשת וישלח

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב: אַתָּה מָסַרְתָּ נַפְשְׁךָ עַל פַּךְ קָטָן בִּשְׁבִילִי, גַּם אֲנִי בְּעַצְמִי אֲשַׁלֵּם לְבָנֶיךָ פַּךְ קָטָן — לִבְנֵי חַשְׁמוֹנַאי, שֶׁנַּעֲשָׂה נֵס עַל יְדֵי פַּךְ קָטָן.

בשם המרש"ל, מובא בספר "צדה לדרך"

מה בדיוק הייתה מסירות הנפש של יעקב אבינו למען אותו "פח קטן"? הכתוב אומר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". מפרש רש"י שיעקב חזר על פכים קטנים ששכח. איזו מסירות נפש יש כאן — שיעקב אבינו, לבדו, בלילה, בסכנה גדולה מול מחנה עשיו הקרב, חוזר כדי להביא כלים קטנים ופעוטים? ומה בכלל הקשר בין מסירות נפש זו לנס פך השמן של חנוכה?

לבדו — לשון בית הבד

מבארים בעלי התוספות: הפסוק כתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" — ולא "לכדו". יש לדרוש גם את המילה "לבדו" עצמה, מלשון "בַּד" — בית הבד, המקום שממנו מפיקים שמן זית. דרכם של אנשים להצניע שמן בפכים קטנים. באותו פך קטן, שבשבילו חזר יעקב אבינו, היה שמן. וכן מובא בספר "מגלה עמוקות": ראה משה מה שיהיה במלכות חשמונאי, שאף היא תיכנע תחת קליפת יוון, ולכן תיקנו לומר "עוד" — "וַיִּוָּתֵר" — ופך של שמן שהם סוד "פכים קטנים" של יעקב, ונעשה הנס בשמונה ימים.

נלמד את הדברים על דרך הפשט: מה היה לו ליעקב אבינו צורך בשמן זה מלכתחילה? כתוב בהמשך הפרשה שיעקב מקים מצבה: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ... וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" — כדי לקדש את המצבה, היה זקוק יעקב אבינו לשמן. הוא ידע שבקרוב עליו לעלות לירושלים ולקיים את נדרו — הרי נדר בהר המוריה, בתפילתו, שאם הקדוש ברוך הוא ישמרהו ויביאהו בשלום, יבוא להודות לבורא עולם שם, בהר המוריה, ושם יזדקק לשמן — יצוק שוב שמן על האבן.

ב הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּשְׁמַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה
✡
פרק ב

הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּשְׁמַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה

📖 בפרק זה:

לזכור את חסדי המקום

ולכאורה קשה: אם אכן זקוק היה יעקב אבינו לשמן, מה הבעיה? שיקנה שמן חדש בחנות. מדוע היה עליו לחזור דווקא בסכנת נפשות אחר אותו פך קטן ומיוחד? שמעתי בזה ביאור נפלא: יעקב אבינו רצה לזכור את חסדי ה' באופן החי ביותר. ולכן, במשך עשרים ושתיים שנה, שמר יעקב אבינו על אותו השמן בדיוק — אותו שמן שיצק בפעם הראשונה על המצבה, כשהיה שם לבדו, מפחד מאוד מעשיו ומלבן, ונדר לקדוש ברוך הוא שאם יביאהו בשלום יחזור להודות לו. במשך עשרים ושתיים שנה שמר על אותו שמן ממש, כדי לקיים "כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי" — לזכור תמיד את הפחד שהיה לו, ואת חסדי המקום ששמר עליו לכל אורך הדרך. כאשר יחזור לבסוף להר המוריה ויודה לה' בבית ה', ירצה להשתמש באותו שמן עצמו, כדי לזכור בדיוק את החסד המקורי.

ומכאן מבארים חז"ל דבר נפלא נוסף: מדוע דווקא בחנוכה תיקנו הודיה? כדי לתקן את מידת "עוד ירך יעקב" — הרגל השמאלית, ששם פגע בו המלאך: "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ... וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב". מהו "גיד הנשה"? מפרש רש"י שנקרא כן משום ש"נשני אלוקים את כל עמלי" — לשון שכחה. אותו מלאך רע שנאבק עם יעקב הכניס בירכו את מידת השכחה. שכחה, כמובן, יש בה גם צד טוב — כשמדובר בשכחת צרות. אבל כאשר אדם שוכח את חסדי ה', זהו דבר נורא, שכן זו תחילת הקלקול של האדם — כשאינו זוכר עוד את בורא עולם.

לכן תיקנו חז"ל בחנוכה דווקא את מידת "ההוד" — ההודיה — לזכור את חסדי המקום בבריאה, ובכך לתקן את אותה פגיעה של גיד הנשה, את השכחה שרצה המלאך הרע להשכיח מאיתנו. אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: אתה מסרת נפשך על פח קטן כדי לזכור את חסדיי — לכן אשלם לבניך בפח קטן, נס חנוכה, שכל עניינו לזכור את חסדי ה'.

ומיד לאחר שיעקב אבינו הולך משם, נאמר: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל" — ומרמזים חז"ל שהמילים "לוֹ" בגימטרייה שלושים ושש, כמניין נרות החנוכה. יעקב אבינו, שמסר נפשו כדי לזכור את חסדי ה', זכה שיאיר לו אור מיוחד — רמז לאור נרות החנוכה שיאיר לבניו דורות רבים לאחר מכן.

🕯️ התג מבית החולים

🕯️ תזכורת בתיק התפילין

מסופר על יהודי שכאשר עזב את בית החולים לאחר החלמתו, ביקש מהאחות שתיתן לו את התג שענד על ידו במהלך אשפוזו. תמהה האחות: "מי צריך את זה עכשיו?" ענה לה: "אני רוצה להניח אותו בתוך תיק התפילין שלי. כך, בכל בוקר כשאני מניח תפילין, אזכור: הייתי חולה, ועכשיו ברוך ה' אני בריא — ואני רוצה לזכור תמיד את חסדי בורא עולם עליי".

כמו יעקב אבינו ששמר במשך עשרים ושתיים שנה על אותו שמן ממש כדי לזכור את החסד, כך גם אנו: ראוי לחפש דרכים, סמלים, רעיונות — כל דבר שיעזור לנו לזכור בחיות את חסדי ה' עלינו, ולא לתת למידת "גיד הנשה", לשכחה, לשלוט בנו. יהי רצון שנזכה תמיד לזכור את חסדי ה' לנגד עינינו, ובעזרתו יזרח לנו האור.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. שאילתות דרב אחאי גאון, פרשת וישלח
  2. ספר "צדה לדרך" בשם המהרש"ל
  3. בראשית לב, כה — "ויותר יעקב לבדו"; רש"י שם
  4. בעלי התוספות על התורה, שם
  5. ספר מגלה עמוקות
  6. בראשית לה, יד — "ויצב יעקב מצבה... ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן"
  7. תהלים כו, ג — "כי חסדך לנגד עיני"
  8. בראשית לב, כו-לג — פציעת גיד הנשה; רש"י שם
  9. בראשית לב, לב — "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל"
▲