🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
שמו לב פעם כמה שכיח הדבר: כמעט בכל שמחה — חתונה, ברית, בר מצווה — קורה איזושהי תקלה. משהו לא עובד, מישהו מאחר, איזה פרט משתבש. תופעה זו כה נפוצה, עד שכמעט אין שמחה שעוברת בלי שום תקלה כלל. מה עומד מאחורי כך?
יש מצווה גדולה בתורה: כאשר קורה לאדם דבר טוב, עליו להיות שמח ולהודות לקדוש ברוך הוא. מקור המצווה הזו הוא בפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". מבארים שם המפרשים שאין הכוונה שהתורה מטילה עונש על מי שלא עבד עבודה כלשהי, אלא על מי שלא עשה "עבודה" מיוחדת של שירה והודיה, דווקא בזמן שהיה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כשהקדוש ברוך הוא היטיב לו. מכאן שהתורה מצווה במפורש שכאשר האדם שרוי בשמחה ובטובה — עליו לעשות מכך "עבודה" לקדוש ברוך הוא, שירה והודיה. וזוהי מצווה גדולה מאוד, שיש בכוחה לפתוח מאה שערי ברכה, וחלילה אם לא עושים כן — נפתחים מאה שערי כלה.
ועל זה אמר דוד המלך: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" — עשו עבודה לקדוש ברוך הוא כשאתם בשמחה. ומה היא העבודה? "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה".
אלא שגם היצר הרע יודע דבר זה: כאשר יהודי נמצא בשמחה, הוא יכול להידבק בקדוש ברוך הוא בצורה יוצאת מן הכלל, לזכות לדבקות עצומה. כיצד יתן היצר הרע לכזה דבר לקרות בלי להתערב? מה הוא עושה? הוא דואג תמיד שבכל שמחה תהיה גם תקלה, איזה דבר לא טוב — קטן או גדול. ואז יש לאדם ניסיון של ממש: במה להתמקד — בשמחה ובהודיה לקדוש ברוך הוא, או במה שלא הולך כשורה, ולהיות עצוב ולבכות?
זהו ניסיון שכמעט כל אדם עובר בכל שמחה שהוא זוכה לה. ואשרי מי שיודע שהכול לטובה, ונשאר שמח ודבק בקדוש ברוך הוא, מתרכז בשמחה ומצליח להודות לו — למרות התקלה, ולפעמים אף בזכותה.
יעקב אבינו עלה לבית אל וקיים את נדרו — הקים מזבח, הקריב קורבנות, והודה לקדוש ברוך הוא עם כל משפחתו בשמחה עצומה על שניצל מלבן ומעשיו. זהו שיא השמחה בחייו: עבר את לבן בשלום, עבר את עשיו בשלום, יש לו נשים ובנים, שנים עשר שבטים, עושר רב — הכול נפלא. ואז, פתאום, מופיע באמצע התיאור פסוק תמוה: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת".
מקשה הרמב"ן שאלה עצומה: מדוע נכנס דווקא כאן, בין הודיית יעקב בבית אל לבין התגלות ה' אליו בהמשך, פסוק על מותה של דבורה? "המקום לא ידעתי למה", כותב הרמב"ן. אלא שיש כאן, כפי הנראה, בדיוק אותו ניסיון שדיברנו עליו: יעקב אבינו נמצא בשיא שמחתו, שיא הודייתו — ופתאום, בדיוק כאן, מגיעה תקלה כואבת. דבורה מתה, כולם בוכים, קוראים למקום "אלון בכות".
מה עושים עכשיו? להתרכז בעצב, או להמשיך הלאה? ודאי שצריך לבכות ולהתאבל כראוי, כפי שצריך. אך אחר כך, מה עושים — זוכרים את הטוב או נשארים תקועים ברע? יעקב אבינו עמד בניסיון: מיד לאחר מכן, הוא חוזר להודות ולשמוח בקדוש ברוך הוא, ולכן הוא זוכה: "וַיֵּרָא אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ". דווקא לאחר שחזר לשמחה ולהודיה, זוכה יעקב שוב בהתגלות אלוקית, ושם מקבל את השם החדש — "יִשְׂרָאֵל", אותיות "שִׁיר לְאֵל".
זהו הניסיון שעמד בו יעקב אבינו בשעת שמחתו, וזהו ניסיון שכמעט כל יהודי עובר בשעת שמחה: האם מתרכזים בהודיה ובשבח לקדוש ברוך הוא, או שמתעכבים על מה שהשתבש. ואשרי מי שזוכה לעמוד בניסיון הזה ולהמשיך לשיר על הכול — הוא ראוי שייקרא בשמו של יעקב אבינו: "ישראל", אותיות "שיר".
יהי רצון שנזכה כולנו לשיר לה' תמיד, בכל שמחה ושמחה, למרות כל תקלה שתעבור עלינו בדרך.