🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
פרק א · פרק ב · פרק ג · פרק ד · פרק ה · פרק ו · פרק ז · פרק ח · פרק ט · פרק י · פרק י (הקלטה נוספת) · פרק יא
ארבעה בנים נולדו ללאה אמנו בזה אחר זה: ראובן, שמעון, לוי — ורק בבן הרביעי, כשקראה את שמו יהודה, נאמר בתורה המשפט המפורסם: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳". על פסוק זה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי במסכת ברכות: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה לקדוש ברוך הוא, עד שבאת לאה והודתו". מדרש אמרה נועזת ביותר — הרי אדם הראשון אמר "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה׳", נח בנה מזבח, אברהם אבינו עשה סעודה גדולה ביום הגמל את יצחק. איך אפשר לומר שאיש לא הודה עד לאה?
על כורחנו, לא על עצם ההודיה מדובר, אלא על סוג הודיה חדש שחידשה לאה אמנו — הודיה שלא הייתה כמותה מעולם. בפרק זה נלך בעקבות הרב יהודה טאוב בתשעה מסלולים שונים שבהם ביארו גדולי ישראל את סוד ה"פעם" הזאת: מה גרם דווקא לבן הרביעי לפתוח את שערי ההודיה, מה יש במילה "הודיה" עצמה, מה סוד האותיות ד' וה' הבנויות בשם יהודה, ולאן זה כל הוליך — עד דוד המלך, מלך ההודיה, שיצא מבית זה דורות רבים לאחר מכן. תשעה פנים, ובכולם אותו פסוק אחד קטן: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳, עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה".
פרק אראובן נולד — אין תגובת הודיה מפורשת בפסוק. שמעון נולד — שוב אין. לוי נולד — שוב אין. ורק כשנולד יהודה, הבן הרביעי, כתוב: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳". וזה תמוה מאוד. וכי לא הייתה שמחה בשלוש הלידות הקודמות? וכי לא היה בהן חסד עצום מבורא עולם? לאה עצמה, בשמות הבנים הקודמים, מגלה כמה היא הייתה מודעת לחסד: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" (ראובן), "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי" (שמעון). היא ידעה, היא הרגישה, היא הכירה בחסד. ובכל זאת, לשון "הודיה" מפורשת נכתבה רק על הרביעי.
התשובה שמלמדת אותנו לאה אמנו כאן היא יסוד גדול בעבודת ההודיה: בפעם הראשונה שאדם זוכה לחסד, השמחה וההתפעלות פורצות מעצמן. אין צורך אפילו להכריז על כך — ההתרגשות ניכרת מאליה. כך גם בפעם השנייה, וגם בשלישית. אבל בפעם הרביעית, כשהדבר כבר חוזר על עצמו, טבע האדם הוא להתרגל. מה שהיה פלא הופך להיות "כביכול מובן מאליו". אדם מתרגל לניסים, מתרגל לחסדים, מתרגל לדברים שקורים לו שוב ושוב.
ולאה אמנו באה ומלמדת אותנו כאן נקודה גדולה וחשובה: אין דבר כזה "התרגלות" בעבודת ה'. אי אפשר להניח לחסד להיבלע בשגרה. ולכן דווקא בפעם הרביעית, כשהיה הכי קל להחליק על פני הדבר בלי מילה, בחרה לאה להקדיש הודיה מיוחדת, עד כדי כך שקראה לבנה על שם ההודיה עצמה — כדי להנציח את הרעיון שאין דבר כזה שמתרגלים לחסדים שה' עושה. אדרבה: דווקא בדברים שכבר שחוקים אצלנו, שכבר התרגלנו עליהם — בהם צריך להשקיע יותר את ההודיה, ולרענן אותה מחדש כל פעם.
אין לו ליהודי יום שאינו יכול להתבונן בו ולראות כמה חסדים עושה עמו הקדוש ברוך הוא — נשימה, בריאות, כל מערכות הגוף הפועלות. ודווקא משום שהם תמידיים, יש להזהר שלא יהפכו ל"מובן מאליו".
🕯️ הסבתא שלא הספיקה להתפלל
מסופר על משפחה שבה נהגו, כשאחת הבנות מגיעה לגיל שידוכים, שהסבתא לוקחת אותה למירון, לציון רבי שמעון בר יוחאי, ושם מתפללות יחד על שידוך טוב. פעם אחת, כשחזרו מהנסיעה, שאלה הנכדה את סבתה: "סבתא, על מה בדיוק התפללת שם? על מה ביקשת?" ענתה לה הסבתא בפליאה: "האמת? לא הספקתי להתפלל כלל. היה לי כל כך הרבה על מה להודות, שלא נשאר לי זמן לבקש. כל הזמן הייתי עסוקה בהודיה". סיפור קטן זה ממחיש עד כמה עצום ריבוי החסדים שהקדוש ברוך הוא נותן לנו בכל רגע — עד שאדם שמתבונן היטב עלול פשוט לא להספיק להגיע לבקשות, כולו שקוע בהודיה.
"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳" — נָטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי, מֵעַתָּה יֵשׁ לִי לְהוֹדוֹת.
רש"י, בראשית כט, לה
ארבע אמהות היו אמורות להוליד יחד שנים עשר שבטים — כלומר, שלוש בנים לכל אישה בממוצע. כשנולד ראובן, שמעון ולוי, הרגישה לאה שהיא מקבלת את חלקה. אבל כשנולד יהודה, הבן הרביעי, זהו כבר יותר מהחלק הצפוי לה. ולכן, מבארת לאה על פי רש"י, דווקא כאן — "מעתה יש לי להודות". כל עוד אדם מרגיש שמה שקיבל הוא בדיוק מה שמגיע לו, ההודיה חלשה. ברגע שהוא תופס שקיבל יותר משהיה יכול לצפות — אז מתעוררת בו הודיה אמיתית.
אך עדיין קשה: וכי לא הייתה ראויה להודות גם על שלושת בניה הראשונים, שגם הם חסד גדול? מבארים שההודיה על שלוש הלידות הראשונות לא באה לידי ביטוי גלוי, מפני שלאה חשה בצערה של רחל אחותה שעדיין לא נפקדה, ושמחתה שלה לא הייתה שלמה כל עוד אחותה סובלת. הודיה גמורה יוצאת רק מתוך שמחה שלמה — וגם כדי לא לצער את רחל בפומבי, שתקה לאה בשלוש הפעמים הראשונות. אך בפעם הרביעית, כשקיבלה יותר משהיה מגיע לה מעיקר הדין, כבר לא יכלה לעצור, והשמחה פרצה כלפי חוץ.
יש בעומק הדברים שכבה נוספת. לאה אמנו עשתה באותו רגע חשבון נפש: מדוע באמת זכתה ליותר מחלקה? היא נזכרה בפסוק "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" — וכך הבינה: דווקא משום שהייתה "שנואה", דווקא מתוך הצער והדמעות שליוו אותה כל השנים, מכך בדיוק צמחה הזכות הנוספת שקיבלה. מאותו רגע התחילה להודות לא רק על התוצאה הטובה, אלא ממש על עצם היותה "שנואה" — על הרע עצמו, כיוון שהבינה שהוא עצמו היה הסיבה לטובה שקיבלה.
זהו יסוד גדול לכל החיים: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא עם האדם הוא אך ורק לטובתו — בין אם רואים זאת במוקדם ובין אם במאוחר, בעולם הזה או בבא. ומכיוון שמאת ה' יוצא רק טוב, אלא שלפעמים נראה לנו הדבר כלא טוב, יש להודות גם על הרעות, כי הן בעצם טובות. לא די לקבל אותן באהבה ולומר "כפרת עוונות" — אלא ממש להודות עליהן. וכך אכן מובא בגמרא: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ומביאה הגמרא שתי ראיות מדוד המלך: "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה... אֲזַמֵּרָה" — בין אם חסד ובין אם משפט, אותה שירה ואותה זמרה; וכן "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" מול "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" — צרה ויגון נמצאים באותה מידה בשם ה' קוראים.
שאלה: איך אפשר לדרוש מאדם שכשם שהוא מברך על הטובה, כך באותה שמחה יברך גם על הרע — על אסון, חלילה, שקרה לו?
תשובה: יהודי בא לרבי אלימלך מליזינסק זצ"ל ושאל בדיוק שאלה זו. ענה לו רבי אלימלך: "שאלה טובה, אך אינני יודע להשיב לך. לך אל אחי, רבי זושא, אולי הוא ידע". הלך אותו יהודי וחיפש את רבי זושא, עד שמצא אותו גר בבית עלוב, דולף, מלא עוני וייסורים — ושאל אותו את השאלה. ענה לו רבי זושא בתמימות: "אינני יודע באמת מדוע אחי שלח אותך דווקא אליי — שהרי מעולם לא היה לי רע בחיים. תמיד היה לי רק טוב". זו הייתה התשובה האמיתית: הצדיקים חיים עם הקדוש ברוך הוא ומבינים שהכול מאתו יתברך, וממילא הכול הוא רק טוב — ואין להם כלל מושג של "רע" להשוות אליו.
מכאן זכתה לאה, ומכאן — כפי שנראה בהמשך — ירש ממנה יהודה בנה, וממנו דוד המלך, את הכוח לברך ולזמר לה' באותה מידה בין על הטוב ובין על מה שנראה כרע.
🕯️ הכהן ושתי הגרנות
מביא המדרש רבה משל לכהן שירד לגורן. בעל הגורן הראשון נתן לו את המעשר המלא — קור שלם של תבואה, כמצוות התורה. הכהן לקח את המעשר, אך לא החזיק לו טובה מיוחדת. לאחר מכן ירד הכהן לגורן שני, ושם נתן לו בעל הבית רק קומץ קטן, מעט תבואת חולין — הרבה פחות מהקור השלם. ובכל זאת, על אותו קומץ קטן החזיק לו הכהן טובה גדולה. שאל אותו בעל הגורן הראשון: "הרי אני נתתי לך קור שלם, ולי לא החזקת טובה, ואילו לחברי, שנתן רק קומץ, אתה מחזיק טובה כה גדולה?" ענה לו הכהן: "אתה נתת לי מעשר — דבר שממילא מגיע לי מן הדין. הוא נתן לי קומץ משלו, דבר שלא היה חייב בו כלל — ולכן דווקא עליו אני מחזיק טובה".
אומר המדרש: כך גם אצל האמהות. ידוע היה שעתידים לצאת שנים עשר שבטים, ולכל אחת מארבע האמהות "מגיע" חלק של שלושה בנים. וכשילדה לאה את בנה הרביעי — חלק שכבר עולה על המגיע לה — אמרה "הפעם אודה את ה׳", שכן על זה בדיוק היא הייתה חייבת להודות במיוחד.
בעל ספר "זרע שמשון" מקשה שתי קושיות חזקות על המשל הזה. ראשית: מה בדיוק מוסיף לנו המשל, מעבר להבנה הפשוטה שמי שמקבל יותר מחלקו חייב להודות? שנית — ולכאורה קשה יותר — האם באמת צדק הכהן שלא החזיק טובה לבעל הגורן הראשון? הרי גם המעשר, אף שהוא חובה מן התורה, "טובת הנאה לבעלים" כפי שכותב הרמב"ם, כלומר גם למעשר הזה יש שייכות מסוימת לנותן, ולכאורה גם עליו הייתה מוטלת הכרת טובה כלשהי.
מתרץ ה"זרע שמשון" יסוד נפלא: באמת הכהן החזיק טובה לשני הנותנים — אלא שההבדל בין שתי ההודיות היה עצום. ההודיה שנתן לבעל הגורן השני, על המתנה שלא הייתה מגיעה לו כלל, הייתה כה גדולה וכה מכובדת, עד שביחס אליה, ההודיה על המעשר הראשון — שבכל זאת ניתנה — נחשבה כמעט לאין ולאפס. לא שלא הייתה הודיה כלל, אלא שביחס לגודל ההודיה השנייה היא כמעט ואינה נחשבת.
כך גם אצל לאה אמנו: ודאי שהודתה גם על שלושת בניה הראשונים. אך על לידת הבן הרביעי, שמעיקר הדין לא היה מגיע לה, הייתה ההודיה עצומה וגדולה כל כך, עד שביחס אליה נחשבו ההודיות הקודמות כלא כלום. ומכאן יסוד גדול: המקום העיקרי שבו מוטלת עלינו חובת ההודיה, הוא כאשר אנו מקבלים חסדים גדולים ויוצאי דופן, שמחוץ לשגרת היום־יום הרגילה.
🕯️ האוטובוס שעצר בשבילו
אדם הולך לתחנת אוטובוס, ומרחוק הוא רואה שהאוטובוס שלו כבר יוצא מהתחנה לכיוון הכביש. הוא אומר לעצמו: "אוי, פספסתי". ובכל זאת הוא ממשיך לרוץ במהירות לעברו. הנהג שם לב אליו במראה, ועוצר במיוחד למענו — והוא מספיק לעלות. זוהי השגחה פרטית קטנה, וברגע כזה מוטל על האדם להודות לקדוש ברוך הוא במפורש: "תודה לך שדאגת לי". וכך בעוד מקרים ואופנים, כאשר ניכר ובולט החסד — יש להודות עליו ביתר שאת, ולא לתת לו לחלוף מבלי לב.
וכשאדם מתרגל להודות על הדברים הבולטים והיוצאים מן הכלל, הוא יתחיל בהדרגה לשים לב גם לחסדים הפחות בולטים, השגרתיים והטבעיים יותר — ולהודות גם עליהם. וכפי שמלמד הרמב"ן: מתוך הניסים הגדולים לומדים להכיר גם את הניסים הנסתרים והטבעיים, עד שיזכה האדם לראות שכל חייו הם מסכת אחת ארוכה, שמתחילתה ועד סופה כולה חסד ה׳.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁבָּאת לֵאָה וְהוֹדַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'".
מסכת ברכות דף ז ע"א
מדברי הגמרא הללו קשה מאוד. הרי אדם הראשון, לפי חז"ל, פתח ואמר "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדֹת לַה'" כשראה שהתקבלה תשובתו. נח בנה מזבח והקריב קורבנות תודה. אברהם אבינו עשה משתה גדול ביום הגמל את יצחק — מקור לסעודת הודיה. יצחק ויעקב הודו והשתחוו ברוב הזדמנויות. ואף בתחילת פרשתנו, כשנתבשר יעקב בבשורות הטובות, מיד "וַיַּצֵּב מַצֵּבָה... וַיֹּאמַר קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים". אז כיצד אומרת הגמרא ש"לא היה אדם שהודה" עד לאה?
מבאר הגאון רבי יעקב פישר, בעל "אבן ישראל" על התורה, שוודאי לא הכוונה שאיש לא הודה כלל, אלא שלא היה עד כה סוג ההודיה הזה שחידשה לאה. ומה היה המיוחד בהודייתה? לאה הייתה הראשונה שהודתה על הרע.
לאה סבלה ייסורים רבים. בתחילה חששה כל חייה שתינתן לעשו הרשע, ובכתה עד שנחלשו עיניה — "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת", כפי שמפרשים חז"ל, מרוב בכי ותפילות שלא תיפול בחלקו. ולבסוף, בליל הכלולות, הוכנסה תחת החופה במקום רחל, בלא ידיעתו של יעקב — והתורה מעידה: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה". להינתן ליעקב בעל כורחו, בלי להיות הרצויה, זהו צער נורא לאישה. עד ללידת יהודה הייתה לאה שרויה בצער תמידי: מדוע נועדתי לחלקו של עשו, מדוע רימו את יעקב בשבילי, מדוע אני מרגישה נחותה ביחס לאחותי.
אך כשנולד הבן הרביעי — חלק גדול יותר מכפי שהיה מגיע לה מחלוקת השבטים — הבינה לאה שהכול היה רק לטובתה, שכל הייסורים היו לטובה, וכי דווקא הצער והצניעות שבו נשאה הם שהביאו לה בסופו של דבר את השפע הגדול הזה. מאותו רגע התחילה להודות לא רק על התוצאה הטובה, אלא ממש על הצער עצמו: "תודה לך ה' על כל הצער שהיה לי, היה כדאי לי כל מה שעברתי, ויותר מזה, בשביל שיצאו ממני ארבעה בנים שמהם יצאו הלוייה, הכהונה והמלוכה". זו הודיה שלא הייתה כמותה עד כה: להודות לא רק על הטוב, אלא לדעת שגם הרע הוא רק הזמנה ואמצעי לעשות טוב.
ומעניין שהמקור לחידוש הזה מיוחס דווקא לרבי שמעון בר יוחאי, שהעיד על עצמו את התועלת העצומה שבייסורים.
🕯️ שלוש עשרה שנה במערה
מספרת הגמרא במסכת שבת שרבי שמעון בר יוחאי הסתתר במערה שלוש עשרה שנה, שקוע בחול עד צווארו, מפחד מלכות הרשעה. כשיצא מהמערה בסופו של דבר, הלך לרחוץ בטרם ייכנס, וראה שכל בשרו סדוק ובקוע מן החול. בכה ואמר: "אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ" — צער על מצבו. ענה לו רבי אלעזר בנו: "אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא רְאִיתַנִי בְּכָךְ לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ" — כלומר, אלמלא הסבל הנורא של המערה, לא הייתי זוכה לדרגת התורה הגבוהה הזו כלל.
רבי שמעון בר יוחאי היה תלמיד חכם גדול עוד לפני המערה — אך רשב"י שאחרי המערה, בעל הזוהר הקדוש, היה משהו אחר לגמרי. הלוּלא שלו, ל"ג בעומר, היא הגדולה ביותר בעולם, ואין צדיק שהילולתו מתקרבת אליה — משום שדווקא בזכות הצער העצום שספג במערה הגיע רשב"י לדרגה כה נעלה.
זהו המוסר הגדול שנשאר לכל אחד מאיתנו: ללמוד מלאה אמנו ומרבי שמעון בר יוחאי, שלא לחכות עד לתודעה מאוחרת שתבין מה טובה. כל דבר שעושה בורא עולם הוא טוב, וגם הרע הוא רק אמצעי למצוא את הטוב.
השפת אמת מגלה חידוש עמוק על טיבה של המילה "הודיה" עצמה. מי שיפתח את התנ"ך יראה שהשורש "ידה" — הודיה, תודה — מופיע בו בשני הקשרים שונים לגמרי: פעם אחת כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא על דברים טובים שקרו לו, כמו כאן אצל לאה, או כמו קורבן תודה. ופעם שנייה — כווידוי על חטא. כך מפורש בספר יהושע, כאשר יהושע אומר לעכן: "שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה... אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי" — כאן ברור ש"תודה" אינה הודיה על טובה, אלא וידוי: התוודה על חטאך.
אדם מכיר בחסד שקיבל, ומודה לקדוש ברוך הוא על מה שנראה לו כטוב גלוי — כמו לאה המודה על לידת בנה.
אדם מודה על מעשה שהיה נראה לא בסדר, כמעשה עכן, או כווידויו של יהודה על מכירת תמר — ומכיר בו כאמת.
מה הקשר בין שני המובנים הרחוקים הללו? מבאר השפת אמת יסוד נפלא: לשון "הודיה" בתורה משמעה אדם המודה על דבר שהיה נראה כלא טוב, ומגלה שהוא באמת טוב וחסד — בין אם מדובר בחסד גלוי שנדמה תחילה כרע (כמו סבלה של לאה), ובין אם מדובר בחטא שאדם היה יכול להסתיר ובוחר להודות ולגלות את האמת (שגם וידוי כזה נקרא "הודיה", שכן האדם מודה על מה שהיה מוסתר ומכיר בו כאמת).
"לֵאָה תָּפְשָׂה פֶּלֶךְ שֶׁל הוֹדָיָה, עָמְדוּ מִמֶּנָּה בַּעֲלֵי הוֹדָיָה" — יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".
בראשית רבה, פרשת ויצא
עתה מובן קושי נוסף: מה הקשר בין הודיית לאה על הטוב לבין וידויו של יהודה על מעשה תמר, "צָדְקָה מִמֶּנִּי" — הודאתו שהוא עצמו הפושע? על פי יסוד השפת אמת, מתבהר הקשר: יהודה ירש מאמו בדיוק את היכולת הזאת — להודות על דבר שהיה נראה קשה ולא נעים ולגלות בו את האמת. כשם שלאה הודתה בגלוי על מה שנדמה תחילה כרע בחייה (היותה "שנואה"), כך יהודה הודה בגלוי על מה שהיה יכול להסתיר בקלות, וגילה בו את האמת. זו אותה מידה בדיוק, בשני צדדיה.
ומכאן ממשיך הקו עד דוד המלך, שיצא מבית יהודה, ואשר בגמרא פסחים מסופר שלעתיד לבוא, בסעודת הצדיקים, מבקשים מכל אחד מהאבות ומגדולי ישראל לברך, וכולם מסרבים בטענה שאינם ראויים — אברהם בגלל ישמעאל, יצחק בגלל עשו, יעקב בגלל נישואי שתי אחיות, משה בגלל שלא נכנס לארץ, יהושע בגלל שלא זכה לבנים. ורק דוד המלך אומר: "אֲנִי אֲבָרֵךְ, וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא". דוד, שעבר במעט ימי חייו צרות וייסורים נוראים — נחשד כממזר בילדותו, נרדף על ידי שאול המלך שנים ארוכות, סבל מבנו אבשלום שמרד בו — ועם כל זה אמר "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". דווקא הוא, שהמשיך את דרכה של לאה אמו, ראוי לברך: הוא זה שידע לזמר לה' באותה מידה בין על הטוב ובין על הרע.
הבן הרביעי, של האישה הרביעית, נקרא "רביעי" — יהודה, מלשון "רביעי", בתוספת האות ד'. וכשמתבוננים בכל הצורות שבהן מופיע שורש ה"הודיה" — "מודים", "יודו", "להודות", "טוב להודות" — מגלים דבר מפתיע: כל האותיות האחרות מתחלפות ונעלמות מצורה לצורה, אבל אות אחת נשארת קבועה תמיד בכל צורה וצורה — האות ד'. "מודים", "יודו", "להודות" — בכולן ד', ורק ד' אינה נעדרת אף פעם.
מה הקשר בין האות ד' לבין ההודיה? מבארת הגמרא במסכת שבת את סדר האותיות בדרך רמז: א' — אמונה, ב' — בית, ג' — גומל, ד' — דל. הג' רומזת לגומל חסדים, האדם הנותן; והד' רומזת ללשונה ממש — "דל", העני, החסר. ולכן, אומרת הגמרא, כתובות האותיות ג' וד' צמודות זו לזו ("בג"ד"), לרמז: צא מביתך, לך ברגליך אל הדל ותן לו. יש לאות ד' רגל אחת בלבד (בניגוד לה', שיש לה שתיים), לרמוז על העני הזקוק לעזרה. ויש מפרשים שהשם "דל" עצמו קשור למילה "דלת" — כלשון "דלתי מגר מכלום", שכן העני עומד בפתח הדלת ומבקש צדקה.
מכאן היסוד הגדול ביותר בהודיה: כדי לזכות באמת להודות, על האדם להרגיש שהוא "דל" — שדבר אינו מגיע לו, שדבר אינו מובן מאליו. כל עוד אדם חי בעולם שבו "הכול ברור, הכול מובן, הכול שלי, הכול מגיע לי" — הוא אינו מודה כלום. רק כאשר אדם מרגיש "נָטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי" — הוא מתחיל להודות. זוהי הענווה האמיתית, כמבואר באגרת הרמב"ן: החוכמה היא חוכמת ה', האושר הוא אלוקים הוא — רק כאשר אדם מרגיש כך, זו הענווה האמיתית, ורק אז יכול להתחיל להודות.
אדם שמרגיש שבריאותו אינה מובנת מאליה, אלא חסד ה', מודה עליה. אדם שמרגיש שהיותו יהודי הוא חסד — מברך בכל ליבו "שלא עשני גוי". אדם שמרגיש שנשמתו עצמה היא מתנה — אומר "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" מתוך לב מלא. אדם כזה חי חיי הודיה תמיד, ואינו נשאר "מר" על עולמו אף פעם.
🕯️ הרטייה שלא הייתה
מסופר על רב זלמן ברעזאן, יהודי צדיק ועני, שדרכו הייתה לסובב מדי בוקר בבתי ירושלים למכור חלב לפרנסת ביתו. יום אחד לא הצליח למכור אף כוס חלב אחת, ולא הכניס לכיסו אפילו פרוטה. כשראה שהמצב מכביד על שמחת אשתו ובני ביתו, מה עשה? השאיר את כל החלב בחצר מחוץ לבית, לקח מגבת, קשר אותה סביב ידו כאילו נפצע ונשטפה ידו בדם, ונכנס כך הביתה. כששאלו אותו על הרטייה, סיפר שבסמוך לביתם יש מדרון תלול ומסוכן, ואפשר למעוד שם ולהיחבל. שאלו בני הבית: "וכי נפלת שם?" והוא, כאילו לא שמע את השאלה, המשיך: "תראו איזו יד ה' טובה עליי, עד כמה אפשר היה להינזק במקום ההוא!" ולאט לאט התחיל לפתוח את הרטייה, עד שראו שלא נגעה בו אפילו אצבע קטנה, ושמחו כולם בהצלתו. אז אמר להם רב זלמן: "בעזרתו יתברך, אמנם לא הרווחתי היום אף פרוטה, אבל שמחה רבה יש לי על שלא נפלתי ונשארתי שלם". וכך הכניס לביתו את האמונה הברורה, ואת שמחת החיים להביא תמיד את הצד הטוב שבדבר.
🕯️ הלילה ששניהם לא ישנו
וכן מסופר על אותו רבי זלמן, שהיה תמיד שמח ומשמח אחרים. פעם שאל אותו אברך מה סוד שמחתו התמידית, אמר לו: "התבוננתי, ונעשה בי דבר. ראיתי שיש אנשים שעולים לישון בריאים ושלמים, ובבוקר אינם פוקחים את עיניהם. יש מי שקם ומוצא עצמו חולה או משותק. ואילו אני, אף שכמעט ולא עצמתי עין כל הלילה מפני שבני הקטן בכה עד הבוקר — הרי אני והוא בכל זאת שנינו בריאים ושלמים. ואם כן, מן הדין שאפסיק לחשוב על כך שלא ישנתי, אלא אתמיד להיות שמח שיש לי בן שהשם חנני, ושהוא בוכה — כלומר שהוא חי ובריא". מחשבה כזו, המזכה בהודיה גם על מה שנראה כטורח, היא בדיוק סוד האות ד' — לראות תמיד בעין הדל שאינו לוקח דבר כמובן מאליו.
רבי יוסף ענגיל, בעל "אתוון דאורייתא", מסביר מדוע דווקא הקול החמישי שייך להודיה. בשבע הברכות שמברכים על החתן והכלה נמנים חמישה קולות — "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" ועוד — והם קולות המודים לקדוש ברוך הוא על הבריאה הנפלאה. ומידת ההודיה קשורה למספר חמש בכמה מקומות נוספים: יוסף זכה לתוספת אות (ה') בשמו כשהודה לה', ואף במזמורי תהלים יש רמזים למספר החמישי בהקשר לשבח והודיה.
מדוע דווקא כך? האות ה' היא כביכול שמו של הקדוש ברוך הוא. מבאר המהר"ל: לעולם יש ארבע קצוות — מזרח, מערב, צפון ודרום. הקדוש ברוך הוא, יחידו של עולם, הוא זה שמחיה ומחזיק את עולמו ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והאות ה' עצמה בנויה משתי אותיות: ד' — הרומזת לעולם על ארבע קצוותיו, ו-י' — הרומזת לבורא עולם, יחידו של עולם, המנהיג ומחייה אותו. אדם שמודה לקדוש ברוך הוא ומכיר בריבוי טובותיו, מאיר כביכול בעצמו את ה"ד'" — את העולם הגשמי — באור טובו של בורא עולם. הוא רואה בכל דבר גשמי את החסד האלוקי המחייה אותו. ולכן, אומר רבי יוסף ענגיל, האות ה' שורה דווקא על המודה.
עתה מובן שם "יְהוּדָה" עצמו: אותיות י-ק-ו-ק (שם הוי"ה) בתוספת האות ד'. המודה לקדוש ברוך הוא זוכה להאיר את ה"ד'" — הד' קצוות, העולם הגשמי — באור י-ק-ו-ק. ויתרה מזאת: האדם המודה עצמו נעשה כביכול ל"אות ד'", לכלי, ואילו ה"ה'" — נוכחות ה' — שורה עליו. כפי שאמרו במדרש: "עַל כָּל שֶׁבַח וְשֶׁבַח שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם", כמו שנאמר: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" — הקדוש ברוך הוא כביכול "יושב" על מי שאומר תהילות ומודה לו.
מכאן חידוש נוסף המובא בזוהר הקדוש: בכל מקום בתורה, המילה "נערה" (בחורה פנויה) כתובה חסר, בלא האות ה' — "נער". הרמז: לפני החתונה, האות ה' עדיין אינה שורה על הנערה במלואה. אך בשעת החתונה, כשמברכים בקול החמישי ומודים לקדוש ברוך הוא על הבריאה הנפלאה שברא — יורדת האות ה' ונחה על הכלה, שנעשית "נערה" מלאה. וכך מובא: "אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ — שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם" (רומזים לכך אותיות י' שב"איש" וה' שב"אישה"). על ידי כל המשתתפים השרים ומודים לקדוש ברוך הוא בחתונה, זוכים להשרות את בורא עולם בבית הנפלא הנבנה.
יהי רצון שנזכה כולנו ללכת בשם "יהודה" — להאיר את הד', את העולם, באור טוב לבורא עולם, ועל ידי כך נזכה שבורא עולם ישכון בתוכנו.
לתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוקנו יש תוספת מפליאה. במקום פשוטו של הפסוק "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'", מוסיף התרגום ומבאר שלאה אמרה בליבה דבר נפלא: מבן זה עתיד לצאת דוד מלך ישראל, שיהיה עתיד להודות לפני ה' בשיר ושבח. כלומר — לאה ראתה ברוח הקודש שממנה עתיד לצאת "מלך ההודיה" עצמו, דוד המלך, שהנחיל לעם ישראל את מזמורי התהילים ואת כל דרך ההודיה.
ולכאורה קשה: אם באמת עתיד לצאת ממנה בן שיהיה בעצמו "מלך המודים", מדוע לאה עצמה צריכה להודות עכשיו? הרי הוא זה שיודה בעתיד! מבארים זאת במשל: כאשר משגרים חללית ליעד רחוק כמו הירח, צריך לכוון בדיוק רב כבר ברגע השיגור. סטייה קטנה מאוד, אפילו של מילימטרים בודדים בשלב היציאה, מתרחבת בטווח הענקי של המסע למרחק עצום — והחללית עלולה להגיע למקום אחר לגמרי, רחוק מהיעד.
כך גם ברוחניות: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" — הסוף הטוב תלוי בכיוון הנכון שניתן בתחילת הדרך. אם רצתה לאה שדווקא ממנה, דורות רבים לאחר מכן, יֵצא דוד המלך — מלך ההודיה עצמו — היה צריך שה"שיגור", השורש, יהיה מלא הודיה שלמה כבר עכשיו, בפעם הזאת. אילו לא הודתה לאה בשלמות, "כמו שצריך", לא היה יכול לצמוח מאותו שורש התולדה הזאת שראויה להוליד את דוד המלך.
יש כאן מוסר השכל נפלא, שאינו נוגע רק ללאה אמנו: יהודי הקם בבוקר ורוצה שיומו יהיה מלא שמחה, הודיה ואהבת ה', צריך להתחיל את יומו כראוי — בברכות השחר הנאמרות בכוונה שלמה, ולא כמצוות אנשים מלומדה. ולד שנולד, ומברכים עליו "בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" בכל הלב — זהו שורש שממנו יכול לצמוח כל טוב לאותו הילד. ואף חתונה שנחגגת מתוך לב מלא הודיה, מתוך ברכות שלמות, יש בה שורש טוב לבית שייבנה ממנה. הכול תלוי בשורש — ודוד המלך, שסיים את ספר תהלים במילים "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ־הּ", לימד את כל עם ישראל מה זו הודיה — משום שכבר בשורשו, אצל לאה אמו, הייתה נטועה הודיה שלמה.
מובא בשם החוזה מלובלין, שהביא נכדו אדמו"ר מאוזרוב, יסוד נוסף בסוד ההודיה: אין די להודות לקדוש ברוך הוא על החסדים שכבר עשה בעבר — יש להודות גם על החסדים שהוא עתיד לעשות בעתיד. וכך תיקנו בברכת המזון, בברכה הרביעית, ברכת "הטוב והמטיב": "הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ" — שלושה זמנים, עבר הווה ועתיד, באותה ברכה עצמה.
מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ.
תהלים יח, ד
מפרש רש"י שם: "אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאִוָּשַׁע מאויביי". כלומר, דוד המלך מודה ומהלל לפני שהגיעה הישועה בפועל, מתוך ביטחון שהיא תבוא. זו הכרת הטוב הגדולה ביותר: להודות מראש, מתוך אמונה שרצון הקדוש ברוך הוא הוא להיטיב, וכשם שהיטיב לנו באהבה עד כה, כך ייטיב לנו גם בעתיד. ואין הכרת טובה גדולה מזו — שאפילו לפני שהטובה מגיעה, האדם כבר מודה עליה.
יסוד זה מופיע גם ב"מודים דרבנן": קודם הודיה על העבר — "שֶׁכֵּיוַנְתָּנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ" — ומיד אחריה הודיה על העתיד — "כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְקַיְּמֵנוּ, וְתֶאֱסֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ" — הודיה כפולה, גם על מה שהיה וגם על מה שיהיה. וכן מובא בכמה נוסחי זמירות שבת: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ עַל כָּל הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וַאֲשֶׁר אַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמִּי".
מכאן מבאר החוזה מלובלין רמז נפלא בהמשך הפרשה: מיד לאחר שקראה לאה לבנה יהודה על שם ההודיה, נאמר "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" — פסקה מלדת. הביאור: ההודיה שנתנה לאה בקריאת שם יהודה הייתה הודיה נפלאה, אך התמקדה בעיקרה בהודיה על העבר. משום שלא המשיכה מיד לכוון גם את ההודיה קדימה, אל העתיד, נעצר לפי שעה השפע. שכן, כפי שנאמר: "הַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" — מי שבוטח בה' שיוסיף ויטיב לו גם להבא, זוכה להיות מוקף חסד נוסף.
הקדוש ברוך הוא מטיב לכולם, אך בעיקר לאלה שמכירים שהוא מטיב, ומודים לו — הן על מה שכבר נתן, והן מראש, מתוך אמונה, על מה שעוד עתיד לתת.
בפרשות תולדות וויצא אנו רואים שתי נשים צדיקות, אמותינו רחל ולאה, שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמן בצורה שונה לחלוטין. האחת זוכה להיכנס להריון מיד כשהיא מתחתנת עם יעקב, ומביאה ילד אחר ילד — שישה ילדים, ואף זוכה לתת ילד אחד במתנה לאחותה. השנייה ממש מסכנה, מחכה ומחכה, עד שהיא מגיעה למצב שהיא אומרת ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" — מרגישה ממש כמו מוות. לכאורה, זו תורה וזו שכרה? הרי רחל הרבתה טובה ללאה אחותה, הכניסה אותה למקומה — ודווקא לה אין ילדים כל כך הרבה שנים?
מבאר רש"י על הפסוק "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז): לאה חיה כל חייה בהרגשה שהיא אמורה להתחתן עם עשו הרשע. שמעה: "שני בנים לרבקה, שתי בנות ללבן — הגדולה לגדול, והקטנה לקטן." ושאלה: "גדול מה הוא?" ואמרו לה: "איש רע, מלסטם את הבריות." "קטן מה הוא?" "איש תם יושב אוהלים." והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה. משך שנים חיה לאה בידיעה שהיא אמורה להיות בגורלו של עשו הרשע, ובכתה ומתחננה לבורא עולם שירחם עליה. תפילתה נענתה, ולאה זוכה להתחתן עם יעקב אבינו, ולא עוד אלא זוכה גם להביא ילדים אחד אחרי השני. וככל שהייתה הצרה הקודמת גדולה יותר, כך השמחה עכשיו גדולה פי כמה — עד שהיא מגיעה לדרגה שרבי שמעון בר יוחאי אומר עליה: "לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁבָּאת לֵאָה." לא שאיש לא הודה קודם, אלא שאיש לא הרגיש כל כך עמוק שנפל בחלקו יותר משהיה מגיע לו.
רחל, לעומת זאת, הייתה בטוחה כל חייה שהיא הולכת להתחתן עם יעקב. גם יעקב עצמו הבטיח לה זאת: כשהוא פוגש אותה על הבאר, הוא אומר לה שיתחתנו, והיא שואלת: "אבל אבא רמאי" — והוא עונה: "אל תדאגי, אחיו אני ברמאות." וכך רחל חיה בטוחה שהכל בסדר, שהכל מובן ומגיע. אילו הגיעו לה ילדים מיד, שמחת ההודיה שלה הייתה נראית כמו של כל אישה שנולד לה ילד — רגילה. אבל הקדוש ברוך הוא רצה לזכות דווקא את רחל להודות מכל הלב, לחיות עם רגש הכרת הטוב וההודיה, שזוהי כל תכלית חיינו בעולם.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? רחל מתחתנת, ואין ילדים. שנה אחר שנה, עוד שנה ועוד שנה, עד שרחל מגיעה למצב — כמבואר ברש"י (בראשית ל, כב) — שהיא מפחדת שמא יגרשנה יעקב, לפי שאין לה בנים, ותיפול בגורלו של עשו הרשע. אנשים החלו מתלחשים על יעקב, מדוע הוא מחזיק אישה שאין לה ילדים, וזה מפחיד את רחל עד מאוד: "אני כבר לא מרגישה שמשהו ברור. הברור הוא שאני עלולה לצאת לעשו הרשע." רק אז, כשרחל הבינה שדבר אינו ברור מאליו, שהכל תלוי בחסד ה' בלבד — "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" — ורחל מודה לקדוש ברוך הוא ואומרת: "אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי." היא כבר יודעת להודות לה'.
למדנו מכאן שני דברים נפלאים. האחד: כמה חשוב להודות לה' גם כשמגיע לנו דבר טוב, ולא לחשוב שהוא ברור מאליו — שהרי אם לא נדע להודות, יבואו עלינו ייסורים שילמדו אותנו ששום דבר לא ברור. השני: כשכבר מגיעים הייסורים, אפשר להפוך את הנגע לעונג — ללמוד שלא ברור שיש בריאות, שלא ברור שיש כסף, ובכך להיות מוכנים להודות בשלמות כשהם יגיעו. יש שתי דרכים למשוך חסד ה' לחיינו: אחת, על ידי צרות ותפילה; והשנייה, על ידי הודיות וברכות מראש, בלי לחכות שהצרה תלמד אותנו.
כבר נתבאר בפרקים הקודמים שהגמרא אומרת: "לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁבָּאת לֵאָה וְהוֹדַתּוֹ." אך הרי גם בשלושת בניה הראשונים — ראובן, שמעון, לוי — כבר יש בקריאת השמות משום הודיה: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי", "כִּי שָׁמַע ה'". מה קרה כאן, אם כן, שדווקא בבן הרביעי מתחדשת ההודיה?
לאה חידשה כאן צורה אחרת של הודיה — הודיה תמידית. כל פעם ששמו של הבן ייקרא, יהיה טמון בזה גם הודיה מתחדשת לה'. כל פעם שתקרא "יהודה, בוא הנה" — היא תיזכר: למה קוראים לו יהודה? על שום מה עליי להודות לבורא עולם, שנתן לי גם להתחתן עם יעקב, וגם ילדים יותר מכולם. וכיוון שהגמרא כותבת בפסקנות שלאה הייתה הראשונה שהודתה, כך למדים שהצורה האמיתית של הודיה היא הודיה תמידית — לזכור תמיד את חסדי ה', ולא לשכוח אותם. "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה" אומר דוד המלך בסוף פרק ההודיה בתהלים (קז).
גם בתנ"ך אנו נוכחים לדעת שההודיה הנכונה היא רק באופן תמידי. כשנעשו ניסים ליעקב אבינו ולמשה רבנו, שניהם בונים מזבחות וקוראים אותם על שם ה', על שם הנס. ומפרש רש"י: לא שהמזבח קרוי ה', אלא הוא מזכיר את שמו — שהמזבח זוכר את הנס שעשה מקום, כלומר: פירוש השם הוא שהנס הוא הנס שלנו. עושים מזבח לזכרון תמידי בחסדי ה'. וכן אצל אליעזר, עבד אברהם, מפרש רש"י מדוע נקרא בשם "אליעזר": כשביקש פרעה להרוג את משה ונעשה כמו עמוד של שיש, אמר "אלי עזר" — כי ה' היה בעזרו. גם כאן, השם עצמו הוא מזכרת תמידית.
ראיה נוספת: כותב הרמב"ן (שמות ד, י) שלא רצה משה רבנו להסיר ממנו את כובד הפה, ולא התפלל שיוסר ממנו הגמגום, מפני שהיה בו זכר לנס שסיפרו רבותינו שקרה לו עם פרעה — משה רבנו העדיף להישאר מגמגם כל חייו, כדי לזכור תמיד את הנס שעשה לו בורא עולם. וכן מצינו אצל דוד המלך: בשעה שנעשה לו נס בהריגת הארי, הפשיט את עורו ועשה ממנו בגד, והיה לובש אותו תמיד — כדי לזכור את הנס שעשה עמו ה'. ואומרת התורה: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" — מפרש רש"י שהרצועה הקשורה בין העיניים תזכיר תמיד את הנס. וכן בנס בקיעת הירדן, אף שהנס נודע לכל העולם כולו, ציווה ה' יהושע להקים מזכרת לנס לדורות הבאים, בהקמת שתים עשרה אבנים, שנאמר: "לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם." וכן לעניין ברכת הלבנה, תיקנו חז"ל לברך כל שלושים יום, כדי להודות לה' באופן תמידי.
"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" — זוהי דרך שנקבעה לדורות, ועל שם זה נקראים אנו "יהודים" — לזכור את ניסי ה' תמיד, שיהיה הרעיון "לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", תמיד מול עינינו. יהודי אמיתי הוא זה שיש לו לספר תמיד את חסדי ה': "כאן היה לי נס כזה, וכאן היה לי חסד כזה." לא מספיק להכיר טובה פעם אחת, ברגע החסד עצמו — צריך שתמיד יהיה בין עינינו, ולכן טוב לרשום, לחזור, ולעשות לעצמנו רשימה קצרה שתזכיר לנו תמיד את חסדי ה' עמנו.