קִדּוּשׁ מִן הַתּוֹרָה

הקדמה

פרק זה עוקב בעקבות הרב יהודה טאוב אחר שני מקורות — פרשת בלק ופרשת תולדות — כדי לחשוף את הסוד: מדוע ברכה חייבת לצאת מן הלב, ומה תפקידה של סעודה קטנה בפתיחת הלב לברך באמת.

פרק א

בְּרָכָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַלֵּב

בלק, בלעם, ולמה לקלל ולא לברך

בפרשת בלק מובא שבלק מלך מואב, מפחד מאוד מעם ישראל, שולח מלאכים אל בלעם בן בעור, ומבקש ממנו: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי". יש כאן שאלה תמוהה: אדם שיש לו בעיה עם שכן, שמפריע לו ועושה לו משפטים — האם הוא בא לרב ומבקש: "תקלל את השכן שלי שלא יצליח במשפט"? לא ולא. כל אדם שבא לרב מבקש: "תברך אותי שאני אצליח". איש אינו בא לבקש לקלל את השני. מדוע, אם כן, מבקש בלק דווקא לקלל את עם ישראל, ולא מבקש לעצמו ברכה?

ועוד שאלה: הכתוב אומר "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". "אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ" — לשון עבר, ו"אֲשֶׁר תָּאֹר" — לשון עתיד. לכאורה היה צריך לומר "אשר תברך יבורך", בלשון עתיד כמו הקללה. מדוע נכתב "מבֹרך" בלשון עבר?

טוב עין הוא יבורך

מבאר האור החיים דבר נפלא: בלעם, לפי לשון האור החיים, לעולם ברכתו כברכת חמור. הוא כלל אינו יודע לברך. הדבר היחיד שהוא ידע לעשות הוא לקלל. אבל אם היה בא אליו אדם ואומר: "אין לי ילדים כבר חמש שנים, מה אעשה?" — בלעם היה לוקח ממון, מסתכל בכוכבים, עושה חשבון, ואומר: "בעוד שנה, בחודש אדר, ייוולד לך ילד." באמת לא ברך אותו כלל, אלא רק חזה מה יקרה בין כה וכה — ואם הדבר קרה, חשבו שברכתו גרמה, אף שלא היא גרמה. אבל לקלל — את זה בלעם ידע.

בשביל לברך את השני, אין די בעיניים — צריך שיצא הדיבור מהלב. ציוצים — גם ציפורים מציצות; רק דיבור שיוצא מן הלב, מאמיתת הלב, יכול להשפיע. לבלעם יש עין רעה. לקלל — הוא יודע מכל ליבו, כי זה מה שבוער בו. אבל לברך — אין לו לב לברך, ולכן ברכותיו אינן מועילות. מי ההפך הגמור ממנו? אברהם אבינו, "אֲבִי הָעַיִן הַטּוֹבָה", שעליו נאמר "וְהְיֵה בְּרָכָה" — הברכות מסורות בידו. מי שיש לו עין טובה, יכול לברך. אברהם אבינו — עמוד הברכות; בלעם הרשע — עמוד הקללות. כל אחד במקום שליבו נמצא שם. ומכאן היסוד הגדול: בשביל שברכה תשפיע, היא חייבת לצאת לא מן הפה, אלא מן הלב.

פרק ב

הָאֹכֶל שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת הַלֵּב

עשה לי מטעמים... בעבור תברכך נפשי

בפרשת השבוע מסופר שיצחק אבינו רוצה לברך את עשו, והוא אומר לו: "שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". מה הפשט? האם יצחק אבינו רעב? מדוע הוא מבקש מעשו לאכול לפני שהוא מברך אותו, ומה הקשר בין מאכל לברכה? ובכלל, מה חסר ליצחק? הוא עשיר, יש לו שפע עבדים וצאן — הוא יכול לתת פקודה לאחד מעבדיו: "תארגן פה איזה מטעמים." לשם מה יצחק צריך לבקש דווקא מעשו?

מבאר הרמב"ן על אתר: "מַה שֶּׁאָמַר לְבָרְכוֹ אַחַר שֶׁיָּסֵב לוֹ הַמַּטְעַמִּים, אֵינֶנּוּ שֶׂכַר הָאֲכִילָה וְשׁוֹחַד בָּהֶם חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל רָצָה לְהֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ בְּעֵת הַהֲנָאָה, וִיבָרְכֵהוּ בְּחֵפֶץ מָלֵא וְרָצוֹן שָׁלֵם." יצחק אבינו אינו מחפש מטעמים כדי לאכול, אלא בשביל שברכתו תצא בשלמות, מכל הלב, מלב אוהב, מלב שרוצה שיהיה לך הרבה טוב — צריך שהוא יכיר לך תודה, ירצה בטובתך, ותהיה בו הכרת הטוב אליך. וכיצד עושים זאת? כשאדם אוכל עם לב טוב — האוכל פותח את ליבו. אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (יב ע"ב): "אָמַר רַב אַבְדִּימֵי מִן חֵיפָה: קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי לְבָבוֹת. לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד" — ורק אז נהיה האדם רגוע, פנוי, שמח וטוב לב. כמו שנאמר אצל בועז: "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ".

לכן אומר יצחק אבינו לעשו: אתה לא משרתים לא כלום — אתה זה שאני רוצה להכיר לך טובה, שאתה תלך תצוד ותביא, "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" — כדי שאוכל לברך אותך עם כל הלב, בלב אוהב, שמח וטוב.

רב פנקוס והקוקה-קולה

המקור למעשה הזה בדיוק בפרשת השבוע. יצחק אבינו לימד אותנו: אכילה ושתייה, כאשר הן נעשות עם לב פתוח ורגוע, מכשירות את הלב לברכה שלמה — לא ברכה מהפה, אלא ברכה מהלב. כך גם אצלנו, בכל קידוש: מה עושה אבי החתן? מכין מטעמים לכל המסובים, ואז יש להם לב טוב, הכרת הטוב, ואז מברכים אותו "מזל טוב" בחפץ מלא וברצון שלם. וכך גם אצל בורא עולם: הוא עורך לפנינו שולחן מלא כל טוב, ילדים טובים, תלמוד תורה, פרנסה — ומבקש מאיתנו, כדבריו ליצחק: "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי". תנו לי ברכה — הכרת הטוב מאיתנו. ואם, חלילה, אדם אוכל ואינו מברך כראוי, אומרת הגמרא: "כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל וְלֹא מְבָרֵךְ כְּאִלּוּ גּוֹזֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" — גוזל ממנו את ברכתו שהוא רוצה ומצפה לה.