🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת תולדות מתחילה, וממשיכה, בשרשרת צרות: עשרים שנה בלי ילדים, "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" וצער העיבור, מריבות על הבארות, ולבסוף עיוורונו של יצחק בזקנתו. מדוע כל כך הרבה צער דווקא בפרשה הזו? בירור זה מוביל אותנו לאחד היסודות הגדולים ביותר בעבודת ה' — מדוע בכלל יש צרות וייסורים בעולם.
פרק זה עוקב בעקבות הרב יהודה טאוב אחר שאלתה של רבקה אמנו, ואחר התשובה שנתן לה הקדוש ברוך הוא — תשובה שמסבירה לא רק את הצער שבפרשה, אלא את מהות הצער בכלל בעולם.
פרק אפרשת השבוע מתחילה כל הזמן בצער. הצרה הראשונה: עשרים שנה אין לרבקה ויצחק ילדים. מיד לאחר מכן מתחילה הצרה הבאה: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" — צער עיבור גדול. רבקה, שסובלת מאוד, הולכת לדרוש את ה': "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" — למה אני סובלת כל כך הרבה ייסורים? למה כל כך הרבה צרות יש? לאחר מכן נולדים צדיק ורשע, עשו ויעקב. לאחר מכן — צרות עם הבארות, חופרים וסותמים, חופרים וסותמים. ולבסוף — "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת." כל הפרשה כולה מתחילה עם צרות וייסורים.
רבקה שואלת: למה אני סובלת? ותלך לדרוש את ה', ויאמר ה' לה:
שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
מה התשובה שעונה לה בורא עולם? יש לה שני בנים בבטן, אחד צדיק ואחד רשע. ומדוע צריך גם צדיק וגם רשע? מדוע לא כדאי רק צדיק, כפי שהיה עד עכשיו לשרה אמנו — רק יצחק? "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" — מפרש רש"י: "לא ישוו בגדולה, שכשזה קם זה נופל" — כמו נדנדה, זה עולה וזה יורד. יש כאן עומק נפלא, וזה מה שבורא עולם מלמד את רבקה: אין יעקב בלי עשו. אין צדיק בלי רשע, אין טוב בלי רע, אין אור בלי חושך.
אדם לא מכיר את הטוב בעצם. בעצם, אין "טוב" בפני עצמו — יש טוב רק על רקע הרע. לולא היה רע, אדם לא היה מכיר את הטוב שקיים. אדם לא יודע להנות מהטוב, לשמוח שטוב לו, אלא רק בגלל שיש רע בעולם, ורק בגלל ההשוואה אליו מכיר האדם כמה נפלא שיש לו טוב. אדם בריא אינו יודע להכיר שטוב לו שהוא בריא — רק בגלל שהיה חולה, הוא יודע לברך שהוא בריא. לולי היה רואה את השני חולה, לא היה יודע להכיר שטוב לו.
מטרת האדם בעולם היא להודות לה' על כל הטוב שיש לו. אבל אדם שהכל טוב לו, שבע ובריא — אינו יודע להודות, כי אינו מרגיש כלל שהוא קיבל משהו. אין ברירה: צריך לברוא חסרונות. ורק כשה' ממלא את החסרון, יש לאדם על מה להודות. הרי בורא עולם יכול היה לברוא אותנו כך שלא נהיה רעבים כלל — אך נברא אדם רעב, וכל פעם משהו אחר, כדי שיוכל להודות. גם הבהמה אוכלת אותו דבר כל הזמן, ואילו האדם — בוקר חלבי, צהריים בשרי, פירות באמצע — הכל כדי שיהיה לו תמיד על מה להודות מחדש.
אמר ה' לרבקה: על ידי עשו יהיה יעקב. לולי עשו הרשע, לא היה יעקב. ואנו נמצאים בפרשה זו בסמוך לראש חודש, ודבר זה מתאים לו במיוחד. הגויים נמשלים לשמש — שהיא כל הזמן אותו דבר, תמיד מאירה בלי הפוגה, אין גדול ואין קטן. ואילו היהודים נמשלים לירח — שעולה, עולה, עולה, ואחר כך יורד, יורד, יורד, ושוב פעם מתחיל לעלות מחדש. זה בדיוק מה שעובר על עם ישראל: טוב להם, ואחר כך רע להם, ושוב פעם טוב להם. ולמה? כי אילו היה הכל תמיד מאיר, לא היינו יודעים להודות לה', לא היינו יודעים להכיר טובה לבורא עולם. לא היה לנו על מה להגיד הלל, לא היה לנו ראש חודש, לא היה כלום. אלא מה עושים? טוב — ואחר כך רע, צרות וייסורים — ואז כשמגיע הטוב, יש על מה להודות.
יש כאן גם מוסר השכל חשוב מאוד. לצערנו הרב, לפעמים אדם נשאר כל חייו כך: רק בייסורים הוא נזכר בבורא עולם. כשטוב לו, הוא שוכח. רק כשרע לו, הוא צועק, צועק, צועק. כשטוב לו — כאילו אין בורא עולם. וכך נאמר במגילת רות: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" — כשמלאה, "אני, אני" הלכתי; כשריקה, "השיבני ה'". כך זה הטבע: כשטוב לו, שוכח, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". ואז אין ברירה — צריך להביא הרבה ייסורים על האדם, כדי שיזכור.
אבל "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" — מי שחכם, ורוצה להינצל מכל הייסורים, לא יחכה עד שיגיע לצרה כדי להודות. אלא יתבונן בחסדי ה' גם בלי הצרות והייסורים, וממילא לא יזדקק לכל כך הרבה צרות. כל סיבת הצרות היא כדי שיכיר בטוב — ואם יכיר בטוב גם בלעדיהן, לא יצטרכו להביא עליו כל כך הרבה.
מי הוא החכם? זה שלומד מייסוריהם של אחרים. הוא אינו זקוק לייסורים משלו — הוא רואה את הייסורים שאצל עשו ואצל אחרים, ומיד יודע להודות לה' שלא עשה אותו כך, ושברוך ה' הוא בריא והכל טוב אצלו. יעזרנו ה' לחודש כסלו הבא עלינו לטובה, חודש של הודיה, שלא נצטרך כל כך הרבה צרות וייסורים, אלא נלמד להודות לה' גם על הטוב, נדע להכיר את הטוב שיש לנו, ונשמח ונודה לקדוש ברוך הוא כל חיינו.