🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
עשרים שנה חיכו יצחק ורבקה לילד. ההלכה מטילה על יצחק לחץ נורא: אישה שלא ילדה עשר שנים, בעלה חייב לשאת אישה נוספת. יצחק אינו רוצה לוותר על רבקה בשום אופן, והוא מפציר ומתפלל, עד שלבסוף נענה. חז"ל שואלים שאלה מתבקשת: מדוע בכלל היו האמהות עקרות שנים כה רבות? התשובה שבפיהם פותחת יסוד גדול בעבודת ה' — לא רק על תפילה, אלא גם על הודיה.
פרק זה הולך בעקבות הרב יהודה טאוב בשני צעדים: תחילה מדוע נבראה העקרות מלכתחילה, ולאחר מכן — מה הקשר בין תפילה להודיה, ואיך שתיהן, כל אחת בדרכה, מושכות שפע מן השמים אל הארץ.
פרק אפרשת תולדות פותחת בצער גדול: יצחק ורבקה נשואים, ואין להם ילדים במשך עשרים שנה. יצחק "וַיֶּעְתַּר ה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" — הוא מפציר ומתחנן שוב ושוב, עד שלבסוף מתקבלת תפילתו. חז"ל שואלים במסכת יבמות שאלה נוקבת: מדוע בעצם היו האמהות עקרות? הרי אצל שרה אנו רואים תופעה דומה, וכך גם אצל רחל בהמשך.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה הָיוּ אִמּוֹתֵינוּ עֲקָרוֹת? מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים.
מסכת יבמות, סד ע"א
תשובה זו טעונה ביאור. מה פירוש "מתאווה לתפילתם של צדיקים"? וכי בשביל שהקדוש ברוך הוא רוצה לשמוע תפילה, הוא גורם לצדיקים כל כך הרבה צער וכאב?
🕯️ הנדבן שדוחה כדי שיחזרו אליו
יש עשיר בעל השפעה, שמסוגל לחולל ישועות גדולות. יום אחד מגיע אליו ראש ישיבה מכובד, ומבקש שיתפלל עליו — שיזכה לילדים. אותו עשיר שמח מאוד: ראש ישיבה כזה, כמה כבוד וכמה "קליינטים" זה יביא לו. הוא חושב לעצמו: אם אענה לו מיד, הוא לא יחזור אליי שוב. עדיף שיבוא שוב ושוב. אז הוא אומר לו: "תחזור עוד חודש". ראש הישיבה חוזר, והעשיר שוב דוחה אותו: "תחזור עוד חודשיים". כך הוא ממשיך לדחות אותו, עד שרק לאחר עשר שנים הוא סוף־סוף "עוזר" לו — וזאת רק כדי שימשיך לבוא אליו ולפרסם אותו.
על עשיר כזה בוודאי היינו אומרים: זו רשעות גמורה. הרצון להרבות פרסום לא מתיר לגרום סבל וצער ליהודי אחר, אפילו רגע אחד. אם כן, כיצד אפשר לומר שהקדוש ברוך הוא — שהוא הטוב המוחלט — "מתאווה לתפילתם של צדיקים" עד כדי כך שהוא גורם להם עשרים שנות צער?
התשובה האמיתית רחוקה מאוד מדימוי הנדבן האנוכי. הקדוש ברוך הוא אינו "נהנה" מהצער של הצדיקים. הוא רוצה להוריד לעולם שפע גדול, ולשם כך הוא זקוק לכלי שדרכו יורד השפע — וכלי זה הוא התפילה.
מסביר החינוך יסוד נפלא מאוד: הקדוש ברוך הוא רוצה להביא שפע רב לעולם, אך השפע אינו יורד מעצמו. כשם שכסף בבנק אינו יוצא מעצמו אלא רק כאשר מושכים אותו, כך גם שפע אינו יורד מן השמים אלא אם כן בני האדם מושכים אותו. וזהו שנאמר בבריאת העולם:
"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ... כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה."
הגשם לא ירד, כי לא היה עדיין אדם שיתפלל עליו. כך גם אצל יצחק ורבקה: הקדוש ברוך הוא רצה להביא לעולם ילד צדיק — לא סתם ילד, אלא יעקב אבינו. המציאות היא שכל זוג שאין לו ילדים בוכה ומתפלל שיזכה לילדים בכלל. אבל לבכות ולהתפלל שהילדים יהיו דווקא צדיקים — זו מדרגה גבוהה בהרבה, שלא כל אדם מגיע אליה. לכן, כדי להביא לעולם שפע כה גדול כמו יעקב אבינו, מנע הקדוש ברוך הוא מיצחק ורבקה ילדים במשך שנים כה רבות — וכל אותן שנות תפילה משכו את השפע העצום שהיה דרוש כדי להוליד צדיק כמותו.
הגר מתחתנת עם אברהם, ומיד נולדים לה ילדים — ישמעאל ומדין ויוקשן וכל האחרים. אין שם בעיה מיוחדת, כי אין שם צורך במשיכת שפע מיוחדת. אבל להוליד צדיק כמו יצחק — זה דורש שנים רבות של תפילה מעומק הלב.
אך התפילה בצער אינה הדרך היחידה למשוך שפע. ספר החינוך מלמד יסוד נוסף במצוות ברכת המזון — מצווה שמספרה, "תל", הוא בעצמו ראשי תיבות: תודה לה'. אין דרוש דווקא צער ותפילה כדי למשוך שפע — גם עצם ההודיה לקדוש ברוך הוא מורידה שפע. כל פעם שאדם מכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא ומודה עליה, הוא מוריד בכך שפע נוסף לעולם. אין חובה דווקא להתפלל; יש חובה להכיר מאיפה מגיעה הטובה.
ולכן, כשאנו מודים לקדוש ברוך הוא על הילדים הטובים שיש לנו, על הפרנסה שנתן לנו, אנו מושכים שפע. וחשוב במיוחד — כפי שנתבאר בשיעורים קודמים — להוסיף לאחר ההודיה גם ברכה מפורשת, כמו הנוסח בברכת המזון: "וְעַל הַכֹּל... אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ". כך נהג אליעזר עבד אברהם: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה', וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" — לא רק הודה, אלא גם בירך מיד את ה', במילים משלו, מתוך ליבו, לא דווקא בנוסח קבוע מן הסידור.
ככל שההודיה יוצאת יותר מהלב, כך היא מורידה שפע רב יותר — בדיוק כשם שתפילה שיוצאת מכל הלב מורידה יותר שפע. יש שתי דרכים למשוך שפע מן השמים: האחת, על ידי צרות ותפילה; והשנייה, על ידי הודיות וברכות. מי שזוכה להודות בשמחה ובלב שלם, אינו זקוק לצרות כדי למשוך את אותו שפע.
מכאן נלמד: במקום להמתין שהצרה תלמד אותנו להודות, אפשר להקדים ולהתחזק בהודיה שלמה, מכל הלב ומתוך שמחה — ולהוריד בכך שפע לעצמנו ולכל עם ישראל.