🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
כשרצה יצחק אבינו לתת את הברכות הגורליות, שיקבעו מי יהיה העם הנבחר, ביקש מעשיו: "עֲשֵׂה לִּי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי." וכשמספרת רבקה ליעקב מה יצחק ביקש, היא מוסיפה שתי מילים שיצחק לא אמר: "וְאֹכֵלָה לִפְנֵי ה'." מה פשר התוספת הזו?
מבאר הרב גדליה איזמן זצ"ל: בגמרא כתוב "אֵין הֲסָתָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה" — לא ניתן להשפיע באמת על אדם אלא על ידי שנותנים לו לאכול ולשתות. לכן, מי שרוצה להצליח בעסקה, מזמין את הלקוח לסעודה עסקית — קודם אוכלים, ורק אז מנסים להשפיע. דווקא על ידי אכילה ושתייה אפשר להשפיע ולקרב.
כביכול, גם הקדוש ברוך הוא ברא עולם שהוא, כפי שמבואר בספרים, "עולם של אוכל" — כל כוחות הטבע מייצרים מזון: השמש מעדנת את מי הים, הרוח מביאה גשם, וביחד עם השמש מצמיחים את היבול ואת כל מה שאנשים אוכלים. אי אפשר לתאר את הניסים והנפלאות שבכל טונות המזון הנצרכות בכל יום. הרצון של הקדוש ברוך הוא הוא, כביכול, "להסית" אותנו לטובה — שעל ידי אכילה יתקרב האדם, בחלקו הרוחני, למאכל: אוכל, מחיה את גופו, מרגיש חיות, ומשתף את הנשמה בהרגשה הזו — עד שירגיש כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, שהכין לו את המאכל הזה. דווקא דרך האכילה יכול האדם להתקרב להשם.
לכן, כשיצחק ביקש מטעמים "אשר אהבתי", המטרה הייתה, לפי רבקה, שהאכילה תהיה "לפני השם" — לשתף את הגוף עם הנשמה, לחוש את הקִרבה לקדוש ברוך הוא דרך המזון עצמו, ורק אז לברך את הברכה השלמה, מתוך שיתוף גוף ונפש.
כותב החידושי הרים: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" — רצון השם הוא לקחת את הארץ, את הגשמיות, ולהפוך אותה לשמים, לרוחניות. כיצד עושים זאת? על ידי שאדם מברך, ומכיר שהאוכל מהשם — אז יש לו את הכוח לקחת את האוכל ולהפוך אותו לרוחני. זהו תכלית הבריאה.
לכן דווקא בשבת, שהיא זכר למעשה בראשית — לא רק זכר לבריאה עצמה, אלא זכר ליסוד ש"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", שהשם ברא את הבריאה כדי להיטיב עמנו — יש מצוות עונג שבת: לאכול דברים טובים. על ידי שאוכלים דברים טובים בשבת, כשהנשמה חזקה יותר (נשמה יתירה), אפשר להכיר ביתר בהירות איך השם אוהב אותנו ואיך ברא את הבריאה מתוך אהבה. וזוהי שלמותנו — שנאהב את השם בחזרה.
וכך גם ברכת המזון: היחידה מכל הברכות שהיא מדאורייתא, כי דווקא באכילה ושתייה יכול אדם לברך ברכה ראויה, מתוך דבקות והתלהבות אמיתית. כשאדם אוכל כראוי, מברך כראוי — הוא לא רק מקיים את גופו, אלא נותן מזון לנשמתו, ומתקרב אל השם. על זה מגיעה הודיה עם כל הלב.