פרשת חיי שרה מספרת פעמיים על השתחוויה — אך בכיוונים הפוכים: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ" — אברהם משתחווה לאנשים ממש, לבני חת ולעפרון. ולעומתו, אליעזר "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'" — משתחווה להשם. פלא ופלא: מדוע אברהם, אבי האומה, משתחווה לאנשים, ואילו עבדו משתחווה להשם?
מבאר ספר "שערי הודיה" (מתוך "שערי אהבה"): אברהם אבינו היה בדרגה כה גבוהה, שכאשר ראה אנשים, לא ראה לפניו סתם בני אדם — הוא ראה אותם כשליחים של בורא עולם. הוא לא תפס זאת כ"בני אדם מסכימים" — אלא כ"משמים דאגו שיסכימו לו." וכשהשתחווה להם, הוא בעצם השתחווה לקדוש ברוך הוא ששלח על ידם את מה שהוא צריך. ואדרבה — אברהם גדול מאליעזר: אליעזר, שעדיין לא הגיע לדרגה זו, משתחווה ישירות להשם; אברהם, שהגיע לדרגה כה גבוהה, יכול להשתחוות לאנשים ולהרגיש בכך שהוא משתחווה אל הקדוש ברוך הוא.
למדנו מכאן יסוד גדול: בכל פעם שאדם משיג משהו בהדרגה, בחלקים — עליו להודות כבר על כל שלב שהושג, ולא להמתין לסיום. גם אברהם אבינו, שהיה זקוק לשני אישורים לרכישת מערת המכפלה, לא חיכה לאישור השני כדי להודות: כבר כשקיבל את אישור בני חת בלבד — עדיין ללא ביטחון שעפרון יסכים — השתחווה והודה.
מדי בוקר, לפני תפילת שחרית, מתארגן עונג שבת: מזמינים אורח מרצה, שרים ומודים לקדוש ברוך הוא. הארגון עולה כסף — מודעות, הדפסות וכדומה. פעם, לפני התפילה, ניגש אליי אדם ואמר: "אתמול פנה אליי יהודי, שאתה מכיר, ואמר לי: אתה יודע שיש שיעור כל בוקר? אין לך כסף לתת לו בשביל הוצאות שבת?" ולא היה לי מושג למה החליט לתת דווקא הוצאות עונג שבת. סכום הכסף שהעביר: ארבע מאות שקלים.
שמחתי מאוד — אך זה עדיין לא הספיק לכל ההוצאות. ועכשיו יש נסיון: להביט על החצי המלא, או על החצי הריק? על מה שיש, או על מה שאין? זה בדיוק פרשת השבוע: אליעזר מוצא את רבקה, ויכול לחשוב שני דברים — או להודות שכבר מצא, או לדאוג האם יסכימו. הוא בוחר: קודם כול מודה — "חלק א' הושלם בהצלחה, עודו להשם כי טוב. מה יהיה אחר כך — לא עכשיו דואגים."
עניין ההשתחוויה הוא עבודה גדולה. בזמן קדום היו משתחווים על הרצפה ממש, פישוט ידיים ורגליים — כאילו האדם מתפשט לגמרי, מרגיש כאפיסת כוחות, כאפס, מבטל עצמו לגמרי בהודיה לקדוש ברוך הוא. רואים מכאן שהחינוך בביתו של אברהם אבינו היה: אם יש בשורה טובה, אין די באמירת "תודה רבה" בפה — צריך השתחוויה, פישוט ידיים ורגליים, בעומק כזה של הכנעה גשמית להשם.
אנחנו משתחווים בתפילת שמונה עשרה בתחילת ברכת "אבות", בסופה, ובברכת "מודים" — שלוש פעמים. אדם המשתחווה צריך לחשוב, באותו רגע, על דברים טובים שהקדוש ברוך הוא נתן לו — ולנצל את ההזדמנות הזו כדי להביע הודיה מעומק הלב, אפילו על דברים שקרו לפני שנים רבות: הצלחה שהייתה לו, שהתחתן, שיש לו ילדים.
בכל פעם שאומרים בהלל "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב" — אפשר, בכל פעם שאומרים זאת, לחשוב על טובה אחרת שהקדוש ברוך הוא עשה עמנו — "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי חִתֵּן אֶת הַבַּת הַזֹּאת", "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי כָּל חֶסֶד זֶה". לא יזיק אם, פעם אחת שנשמע בשורה טובה, גם אנחנו נעשה פישוט ידיים ורגליים ממש, מלוא כובד ראש, ולו רק בחדר סגור, מבלי שאיש יראה. וגם בלי השתחוויה מלאה — לפחות בכל הזדמנות שאנו פונים להשם, ננסה להביע הודיה עמוקה, מעומק הלב.
וזה מה שלמד עבד אברהם מרבו: כל דבר טוב שקורה — נופלים על הרצפה, מודים לקדוש ברוך הוא. אנחנו, בני בניו של אברהם אבינו, ודאי צריכים ללמוד ולהתחנך בבניין הזה של הודיה עמוקה לקדוש ברוך הוא.