פרשת חיי שרה חוזרת פעמיים על אותו דפוס מדויק: גם אברהם אבינו, המחפש קבר לשרה אמנו, וגם אליעזר, המחפש שידוך ליצחק, משתחווים ומודים לקדוש ברוך הוא לא פעם אחת בלבד, אלא פעמיים — פעם ראשונה כשמקבלים רק חלק מהאישור הדרוש, ופעם שנייה כשהעניין מסתיים לגמרי. מה מלמד אותנו הדפוס הכפול הזה?
כשעלה ה"חיד"א" (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) לארץ ישראל, היה בספינה בלב ים, ולפתע התרוממו גלים גדולים וטלטלו את האונייה כקליפת אגוז, עד שחששו שתטבע. התפלל החיד"א בתפילות ובקשות מהשם יתברך שירחם עליו ועל שאר הנוסעים. שמע השם את תפילתו, ובדרך נס הים נרגע, והספינה המשיכה בהפלגתה עד שהגיעו לארץ ישראל.
אולם לאחר שירדו לחוף עם בני ביתו, ראו פלא נוסף: מיד לאחר מכן פרצה סערה גדולה בים, והאונייה — עם כל רכושו הדל, כולל כתביו וספריו — צללה למצולות. רק הוא ובני משפחתו שהספיקו לרדת ניצלו. הבין החיד"א שהיה כאן סימן משמים: כל הזמן היה צריך לטבוע בלב ים, כולל הוא ורכושו, ורק הקדוש ברוך הוא ריחם עליו — שדווקא ברגע שירדו מהספינה, טבעה הספינה, ולא כמה דקות לפני כן.
כדי לזכור נס זה כל ימי חייו, נהג רבנו החיד"א לצייר בחתימתו צורת ספינה — חתימה שאפשר לראותה בהקדמות ספריו עד היום. יהודי שיודע כמה יקר וחשוב בעיני השם יתברך לזכור ולעשות זכר לנפלאותיו, מחפש תמיד רמז ודרך להנציח את הנס — כדי שתמיד יוכל לזכור אותו.
ובאמת, נתבונן בפרשת השבוע: גם אברהם אבינו וגם אליעזר צריכים להשיג דבר, ושניהם באמצע התהליך משתחווים פעמיים. אברהם אבינו זקוק לשני אישורים לקניית מערת המכפלה — אישור מבני חת (הציבור), ואישור מעפרון (הבעלים). כשמקבל את אישור בני חת: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ" — עדיין אין הבטחה שעפרון יסכים! ובכל זאת הוא משתחווה ומודה כבר עכשיו. כשמקבל גם את הסכמת עפרון, משתחווה שוב.
כך גם אליעזר: כשמוצא את רבקה, אין לו עדיין ידיעה אם היא, או הוריה, יסכימו. ובכל זאת: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'" — מודה מיד על חלק ההצלחה הראשון. וכשמסכימים, משתחווה שוב. מדרש רבה מדגיש שאת ההשתחוויה הראשונה, של שניהם, למדים ממנה "מכאן שמודים על בשורה טובה" — כלומר, לא רק כשהטובה השלמה כבר הגיעה, אלא כבר בשלב ההתחלה, כשרואים רק את ראשית הסיוע משמים.
מובא בשם המשגיח רבי גדליה איזמן זצ"ל מישיבת "כנסת חזון איש" (בשיחה לבוגרי הישיבה, בספר "חי ביטחון"): ידועה קושיית הבית יוסף, מדוע תיקנו את חנוכה לשמונה ימים, והרי פח השמן הספיק ליום אחד — אם כן, הנס היה רק על שבעה ימים? מבאר רבי גדליה יסוד נפלא: הקדוש ברוך הוא אינו מוריד שפעו לאדם בבת אחת, אלא רק כשהוא מכין כלים של אמונה. לא לכל אדם דולק חומץ כמו לרבי חנינא בן דוסא, שהייתה לו אמונה פשוטה, טבעית, ופיו וליבו שווים — "מִי שֶׁאָמַר לְשֶׁמֶן וְיֵדְלַק, יֹאמַר לְחֹמֶץ וְיֵדְלַק." לאנשים שאין להם כלים חזקים כל כך, לא נעשים ניסים כמותו.
נמשיל: אדם הנקלע לחובות, וזקוק לסכום גדול, מתפלל להשם — ובשמים מחליטים לענות לו, אך בתנאי: עליו להכין כלים של אמונה ואהבת השם. הדרך: הקדוש ברוך הוא מזמין לו, בהשגחה פרטית, רק חלק מהסכום הדרוש. עכשיו הוא במבחן: אם כשמגיע חלק מישועתו הוא שמח ומבין שהשם זוכר אותו בצרתו, ומודה — הוא ממשיך את הנס והשפע עד לסכום המלא. אך אם הוא מקבל את החלק בפנים חמוצות, וממשיך להתאונן על החסר, הוא חותך לעצמו את השפע.
כך היה גם עם החשמונאים: לאחר הניצחון, נכנסו למקדש ומצאו רק פח שמן טהור אחד. יכלו לחשוב: "מה יתן לנו שמן זה, שיספיק ליום אחד?" — ובכך היו עוצרים את הנס. אך תחת זאת שמחו שמחה גדולה, ראו בכך אות שהשם עמם, ורוצה להושיע — והאמינו שמי שהמציא להם שמן היום, ימציא גם מחר. ובכך זכו להמשיך את השפע לשמונה ימים.
ראיה נוספת ליסוד הזה נמצאת במשנה במסכת ברכות (פרק ט, משנה ב): "הַטּוֹבָה וְהַמֵּטִיב" (הרמב"ם מבאר: מציאת מציאה — בזמנם, כל מציאה הייתה שייכת למלכות). מוצא אדם מציאה, ותוהה: "מה אני אעשה? אולי המלך ידע שמצאתי, ולא רק שייקח ממני, עוד יעניש אותי?" איזה דין: להודות מיד, או להמתין לראות מה יקרה? פוסקת המשנה: להודות מיד, גם על החצי — גם כשעדיין קיים חשש לגבי העתיד.
אותו יסוד נפלא בדיוק: חצי דבר טוב קרה — אין לדאוג מה יהיה, אלא להודות כבר להתחלת הטוב. ופח השמן ליום אחד ידלוק שמונה ימים. כשם שאברהם ואליעזר הודו כבר על תחילת הישועה, וכשם שהחשמונאים שמחו על פח שמן אחד — כך כל אחד מאיתנו, כשמגיע לו רק חלק מהישועה שהוא מבקש, ראוי שיודה עליו מיד, מתוך אמונה שהמשך הישועה יבוא בעקבותיו.