🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
פרשת השבוע מתארת את הניסיון העשירי והגדול ביותר של אברהם אבינו — עקדת יצחק. מיד לאחריו זוכה אברהם אבינו לברכות עצומות: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם". שני מדרשים, זה לצד זה, מגלים לנו זוויות שונות של אותו ניסיון עצמו.
נתקשו הראשונים: מה בדיוק המעלה העצומה שבעקדת יצחק? הרי הקדוש ברוך הוא, מנהל העולם, מצווה — ומי יעז לסרב? מחר בבוקר, אם לא ישמע, ייתכן ששניהם לא יהיו בעולם כלל. אם כן, מה כה מיוחד בציות של אברהם אבינו?
מבארים הרשב"א וחובת הלבבות (שער חשבון הנפש): אין מעלת אברהם אבינו בעצם עקידת בנו — זאת כל אחד היה עושה, מיראת העונש. מעלתו של אברהם אבינו היא שהוא עקד את רצונו. אברהם אבינו היה תמיד מלא הודיה לבורא עולם על כל החסדים, ומכוח אותה הודיה התמלא אהבה עצומה לבורא עולם — אהבה שלא נשארה תיאורטית, אלא הפכה להלכה למעשה: כשמצווה הקדוש ברוך הוא לעקוד את יצחק, אברהם אבינו מבטל את רצונו ואהבתו כלפי בנו, ומוסר את כל כולו לעשות רצון אביו שבשמים, מרוב שמחה על הזכות.
וכך גם בדרך: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" — לא בעצבות, אלא בשמחה. וכשהגיע למעיין המים, אף שאדם אחר היה נהנה מנוף נפלא, אברהם אבינו, המשתוקק רק לעשות רצון השם, צועק "הוֹשִׁיעָה אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" — ממתין מתי כבר יגיע לקיים את המצווה. וכשמגיע המלאך ואומר "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" — אין הוא שמח לחזור הביתה, אלא מחפש איך בכל זאת לעשות משהו לכבוד בורא עולם, עד שמוצא את האיל, ומקדיש עליו את כל החשק ששלט בו לעשות רצון השם.
ואז אומר לו המלאך: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ" — שני דברים: "עשית את הדבר הזה" — קידשת את האיל, גילית את רצון השם; "ולא חשכת" — לא חסכת גם את בנך. רק בפעם השנייה, כשגילה כמה חשק לו לעשות רצון השם, קיבל את כל הברכות. וזה הלימוד שלנו לכל החיים: אדם המתכנן דבר, ובסוף מתברר שרצון השם אחר — האם הוא מקבל את זה בשמחה? זו העקדה הפרטית של כל אחד ואחד.
מדרש תנחומא מגלה זווית נוספת: לאחר מלחמת המלכים, כשניצח אברהם אבינו וכבש אויבים, נכנס בו הרהור: "אולי, בגלל שהקדוש ברוך הוא עשה עמי כל כך הרבה חסד וניסים — נגמר שכרי." אמר לו הקדוש ברוך הוא: "הרהרת אחר מידת הדין, שאין לך עוד שכר — לכן חייב אתה להביא קורבן עולה" — ואותו קורבן היה יצחק אבינו.
לכאורה מדרש זה מלמד פשוט שאסור לחשוב שנגמרו חסדי השם — הם אינסופיים. אך אולי טמון כאן רעיון עמוק יותר: תכלית התורה, כדברי חובת הלבבות, היא להכיר את חסדי השם. אך יש בעיה: כשאדם מודה לקדוש ברוך הוא, בו זמנית הוא חושב "אני רוצה עוד". צריך להגיע למדרגה שבה מודים לקדוש ברוך הוא בלי הציפייה לעוד — הכרת הטוב מגיעה לו, ללא תנאי.
יצחק היה כל תקוותו של אברהם אבינו — ממנו יצא כל עם ישראל, כל הנביאים, החכמים, הצדיקים, עד סוף כל הדורות. וכשמצווה הקדוש ברוך הוא לעקוד אותו, אברהם אבינו מוכן, בכך, להראות שהוא מודה לקדוש ברוך הוא על כל חסדיו עד עתה — בלי לצפות לעוד, ואפילו אם זה יסתיים בשחיטת יצחק, שהוא סוף כל תקוותיו. הוא אינו שוחט מתוך ציפייה שיינתן לו עוד, אלא מתוך הודיה טהורה על מה שכבר קיבל.
ודווקא בגלל זה — שרצה להודות בלי לצפות לעוד — זכה אברהם אבינו לכל הברכות: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ... כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ". זה הלימוד עבור כל אחד ואחד: להודות לקדוש ברוך הוא כי כך האמת, לא בגלל שרוצים עוד. ודווקא כשמגיעים למדרגה הזו, ממילא יבואו כל הברכות.